|
|
עמוד:9
10 # תמוז תשע"ח יוני 2018 9 ומצרים לאפשר את המעבר לצורך כך ? השאלה הזו מחזירה אותי כמעט עשר שנים אחורה, לפגישה שקיימתי בירושלים במסגרת עבודתי ב"היוזמה הישראלית" עם נציגי משלחת הסיוע של האיחוד האירופי לעזה : משלחת שהזרימה כספים וציוד רב לשיקום הרצועה אחרי מבצע עופרת יצוקה . גם אז לימדו הסקרים שכמחצית מאוכלוסיית הרצועה הייתה שמחה להגר, ואני הצגתי בפני בן-שיחי הצרפתי את הנתונים הללו . "חצי רוצים להגר ? ! " צחק האיש, שבילה ימים רבים ברצועת עזה, ושהיה כולו מלא רצון אמיתי לעזור לחלכאים ונדכאים, "כולם רוצים להגר ! ! " "ובכן", שאלתי, "מדוע אינכם מסייעים להם לעשות זאת ? " האירופי הופתע קצת, ותגובתו חקוקה אצלי עד היום : "כיוון שאם הבעיה שלהם תיפתר במקום אחר – כלומר אם לא יהיה משבר הומניטרי – המשמעות היא שאנו מוותרים על הדרישה הפוליטית, על הטלת האחריות למצבם על ישראל, שהפכה אותם לפליטים ב- 48 '" . הַצעתי, שאביא לכך שמדינת ישראל תצהיר חגיגית על אשמתה ואז נאפשר לעזתים האומללים לצאת למחוזות חפצם, הותירה את הצרפתי נטול תשובה . בכך, אגב, הדהד איש אירופה של שנות ה- 2000 את העמדה המסורתית של ההתנגדות הערבית משנות השישים, שלפיה אסור לאפשר לפליטי מלחמת הקוממיות להשתקם, כדי שלא לחסל, חלילה, את "בעיית פלסטין" . למדתי אז שגם כאשר הקהילייה הבינלאומית מציעה לעזתים מזון ותרופות, וכאשר מחרחרי המלחמה מן העולם השיעי מספקים להם נשק, איש אינו מספק למיליון הפליטים העזתים תקווה . לו היה קיים ארגון עולמי שהיה מאפשר למשפחות שלמות מהרצועה להגר ולמצוא עתיד טוב יותר במקומות אחרים, הכול היה נראה אחרת – הן מבחינתם של העזתים הן מבחינתה של ישראל . במקום זאת, ארגון אונר"א המנציח את הפליטות ( ואינו מנסה כלל לשקם את הפליטים ואת צאצאיהם ) , והארגונים הפלסטיניים ומדינות העולם התומכות בהם, ממשיכים כולם לטפח בתושבים את אשליית "השיבה", אשליה רומנטית ושטנית על מחיקתה של המדינה היהודית והחזרתם של הפליטים לארץ שכאשר חיו בה הייתה דלה ושוממה, וכעת הם מדמיינים אותה כגן- עדן . חשוב לשים לב לכך שהנרטיב שבשמו האירופים – יחד עם אונר"א ומדינות ערב – נמנעים מלפתור את בעיית עזה באמצעות פתיחת שערי ההגירה, איננו נרטיב ה'מקומיות', הרואה בהגירה מאורגנת נישול אנשים ממולדתם – אלא נרטיב 'השיבה' . אין זה מקרה : בניגוד לערביי יהודה ושומרון, רובה המכריע של אוכלוסיית עזה הם צאצאי פליטים מתחומי הקו-הירוק, שאינם חיים בתודעת זיקת-מולדת לרצועה בה נולדו . מבחינתם, הם נולדו באחת מערי הרצועה רק בשל קטסטרופה היסטורית, ומולדתם האבודה עודנה מעבר לגבול ; את הסיפורים על רמלה ועל יפו, על קסטינה ועל מסמיה, הם מעבירים מדור לדור . הרצועה אינה הרבה יותר מתחנת מעבר, ספוגה בסבל של שנים ארוכות ; ההגירה, לפיכך, היא משאת נפש מובנית ומובנת . גם החתירה להקלת הצפיפות מתבקשת : זו של עזה אינה טבעית
|
המרכז לחרות ישראל
|