צמיחת המסורת הישראלית

עמוד:7

10 # תמוז תשע"ח יוני 2018 7 לא רצתה לציין את העובדה ה׳גלותית׳ של האסון הנורא בלי לכרוך אותה באתוס ה׳גבורה׳ של גטו ורשה . יום הזיכרון נקבע לד׳ באייר בהחלטה מהירה של הרב גורן, מתוך היסוסיה של המדינה לקבוע יום כזה כלל . והנה המציאות – ולדעתי גם זרמי עומק שמאחוריה – קיבעו את המועדים הללו באופן שנראה שהם לא ישונו עוד . מסורות השתרגו עליהם, משמעויות הועמסו, ובלוח השנה הישראלי החלו להדהד מבנים עתיקים של שזירת כאב בשמחת- הודיה . החגים הישראליים, המדינתיים, כמו השתחררו ממקורם הבירוקרטי והפכו להיות מנהג עממי, מצטרפים אל המסורת העשירה של מנהגי ישראל מדורות קודמים . את ההתכה המחודשת הזו של היהדות בישראליות ניתן לייחס, במבט ממעוף הציפור, לתהליכים היסטוריים רבים . הראשון שבהם הוא ההתרחקות של המערב הליברלי מהרעיונות שהולידו את הציונות והעניקו לה לגיטימציה ותמיכה . הפוסט-קולוניאליזם והרתיעה מלאומיות ומאתנוצנטריות, שהתפשטו בעולם הליברלי, העמידו את הציונים שהיו קשורים בו במבוכה שהחלישה את עמדתם הציונית ודחקה אותם מעמדות ההנהגה של המפעל הציוני . השני, המוכר והשגור, קשור בעליית הדומיננטיות של החלק המזרחי והחלק הדתי בחברה הישראלית, עלייה שהיא עצמה התלכדות תוצאותיהן של כמה וכמה התפתחויות דמוגרפיות ופוליטיות . אך אני סבור שהתהליך החשוב ביותר הוא הבשלתה של ההיסטוריה והצלחתה של מדינת ישראל . הפרספקטיבה של שבעים שנות המדינה סתמה את הגולל על המחלוקות הישנות שהסעירו את העולם היהודי של ראשית המאה העשרים, שתהה איזו היא הדרך שצריך העם לבור לו להמשך דרכו . בשדה הקיומי, הציונות ניצחה ניצחון מכריע את המודל החרדי-גלותי ( שכבר כלל אינו מתמודד בשדה האלטרנטיבות לקיום היהודי הכולל ) , ואילו הדבקות בזהות היהודית המסורתית ניצחה את מודל הזהות האזרחי-חילוני ( שאף הוא כבר אינו מתמודד כאלטרנטיבה זהותית, אלא נאבק על מקומו כגורם מאזן ) . באיחור מרתק של מאה שנה חזרה הציונות להיות מה שהרצל רצה לראות בה בתחילה : שיבה אל היהדות, או המשך של היהדות המסורתית בכלים של זהות לאומית מודרנית . השידוך הישן בין הרצל ליהודי מזרח אירופה, זה שכשל בראשית המאה העשרים, התגלה בסופו של סיבוב כמנצח : הנה לנו יהדות מסורתית ( אמנם מחולנת למדי, אך לא באופן לעומתי ) , המקיימת בארץ אבותיה מדינה בעלת זהות יהודית מובהקת . הקורא שורות אלה עלול להתבלבל ולחשוב שהנה אני טוען שמתגשמת לה הפנטזיה של הציונות הדתית, שלפיה הציונות החילונית מסיימת את תפקידה וכעת נבנית הקומה הנוספת, הירושלמית, של שיבת ציון . לא כך : הישראליות הנעשית מסורת-התשתית של כולנו, חובשי כיפה וגלויי ראש, אכן אינה חילונית – אך בה במידה אין היא דתית . היא יוצרת התכה חדשה וטבעית כאחת, היוצקת את עוצמת המסורת הדתית של היהדות אל אורחות החיים הישראליים – כששיבת הבן החייל בשישי בצהריים הופכת לטקס שבתי כמו הקידוש – ואת הגמישות של החיים אל מערכת המצוות ההלכתית . וכך מתרקמת לה מציאות חדשה החותרת תחת האידיאולוגיות ומעמידה אותן על בסיס חדש : בסיס של מציאות תרבותית נתונה,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא