צמיחת המסורת הישראלית

עמוד:6

6 ק ר ו ש ב א יו / ת י ל א ר ש י ה ת ר ו ס מ ה ת ח י מ צ בו היה קוצני ורב תושייה, אך כזה ש״עלה מן הים״, נטול הקשר אוניברסלי והיסטוריה של ממש . התרבות העברית החילונית – בוודאי זו העממית, של הסאטירה והקברטים, העיתונות והבידור – נטתה לעסוק בישראלים כבני עם צעיר, בעל תרבות שטוחה ווולגרית, גם אם משפחתית וחמימה . לעיתים התנ״ך היה ברקע, אך רק כמין השראה מרחוק, כשבין התנ״ך לפלמ״ח נפער חור ברצף הקיומי . מאחורי המציאות התרבותית הממשית ההיא עמדה חברה שנבנתה על גבי אידיאולוגיה של ׳שלילת הגולה׳ ושלילת הצורה הדתית שנתפסה ככרוכה בה . הזהות הלאומית, הישראלית-חילונית, נתפסה כאלטרנטיבה לעומתית לזהות הדתית היהודית – בראש ובראשונה בעיני מי שביקשו לעצב כאן ״יהודי חדש״, אך כמובן גם בעיני מתנגדיהם החרדים . במידת מה הייתה זו סערה בכוס מים, שכן מצד האמת היהודי החדש היה מיומו הראשון יהודי של ממש : בן-גוריון וברנר, הרצל וביאליק, כולם טענו לרציפות וראו במה שמתרקם בארץ ישראל מימוש של הזהות היהודית המלאה ; ודבריהם לא היו ריקים, חלילה . אך בדינמיקה התרבותית בפועל אכן נפערה תהום ונוצרה הנגדה – ולעניין זה לא הועילו הדיבורים הנאים על בניית גשרים וחידוש הרצף, על ״העמקת זהות יהודית״ או על ״ירושה מושכלת״, המלווים את התהום הזאת מיומה הראשון . והנה, בשנים האחרונות הולכת ההנגדה הזו ונעלמת . זה לא רק ׳היהודים באים׳ . זה גם, למשל, תוכנית הרדיו של הח״כ לשעבר גואטה בימי שישי ברשת ב׳ . במציאות הישראלית של ימינו, כמעט כל מי שחוגג בשמחה את חג הפסח חוגג בשמחה את יום העצמאות, וכמעט כל מי שמחמיץ פנים כלפי החג הראשון גם מגלה הסתייגויות כלפי האחרון . המיינסטרים הישראלי הוא פטריוטי וחובב מסורת, והוא מפוזר לכל אורך הספקטרום הדתי . הישראליות מזוהה פחות עם החילוניות, ואפילו החרדיות הופכת, במקרים רבים, להיות חלק ממנה . לא מדובר רק בתמורה ביחס אל הזהות היהודית, אלא גם בתמורה באופייה של הזהות האזרחית הישראלית . כנער צעיר שגדל בחברה דתית-לאומית, חשתי תמיד סוג של ניכור בחגי המדינה ובטקסים ממלכתיים : לעומת המצוות והמנהגים של מועדי השנה היהודיים, הספוגים בחמימותה של מסורת רבת דורות שיהודים קיימו בדבקות ובמסירות, נדמו תמיד בעיניי חגי המדינה כמלאכותיים וריקים, חדשים מדי והגיוניים מדי . והנה, בשנים האחרונות אני חש שמשהו השתנה והפך פנימי יותר : כמו מטבע עתיק, גם החגים המדינתיים שלנו התכסו בפטינה של מסורת . ההיבט המלאכותי של החלטות מודעות התגלה ככזה שאינו משקף את הכל . הדבר ניכר בעשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות . על יום השואה ועל יום הזיכרון כאחד קמו עוררין כמעט מיומם הראשון . יום השואה נקבע בימים שעל פי המסורת אין נוהגים בהם אבלות כלל, והרבנות ניסתה לקבוע אותו בתאריך אחר ; ואילו יום הזיכרון הצמוד אל יום העצמאות מעורר קושי אצל חלק מהמשפחות השכולות . בעצם, שני הימים לא נקבעו מתוך שיקול דעת ראוי . יום השואה נקבע בתאריך הזה מתוך יחסה הבעייתי של ההנהגה הציונית אל קדושי השואה : זו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא