צרות של עשירים

עמוד:10

10 ק ר ו ש ב א יו / ם י ר י ש ע ל ש ת ו ר צ בספר דברים, ערב כניסת ישראל לארץ, נאומים שיש בהם התייחסות רבה למציאות עתידית של שגשוג כלכלי שתבוא אחרי התבססות בני ישראל בארץ . בעיני משה, השגשוג והשפע הם ברכה ומצב רצוי ; ועמדה מקראית זו כשלעצמה ראויה לתשומת לב . אמנם, כרוכה בעקבם גם סכנה גדולה – סכנה של זחיחות וחומרנות ושל שכחת הערכים העומדים בבסיס הברית בין ישראל לאלוהיו . בשל כך, הכתוב מאריך באזהרות נוקבות מפני אימוץ דרכי העבודה הזרה, מפני נטישת מערכת המצוות, מפני תודעה כוזבת של ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״ – וגם מפני הזנחה של הנזקקים בחברה, אלו שאין להם נחלה משל עצמם : הלוי, הגר, היתום והאלמנה ; הנזקק להלוואה והמוכר עצמו לעבדות . הם נזכרים שוב ושוב, לעתים תוך תזכורת לעבר של באי הארץ כעבדים וכגרים במצרים . אינני מן הסבורים שניתן לחלץ מן המסורת היהודית הכרעה ברורה באשר למשטר הכלכלי הראוי ; התנ״ך איננו ״עושר העמים״ וגם לא מניפסט סוציאליסטי ; בעולמו החקלאי אין קפיטליזם במובן המוכר לנו, ובוודאי שאין כלכלה מתוכננת וריכוזית . אבל אין פירוש הדבר שלא ניתן ללמוד ממנו דבר . אחד מן הדברים שללא ספק נלמדים מן המקרא הוא החובה של האדם לראות את הנזקקים שסביבו, לכבד אותם ולהעניק להם משלו בעין יפה . זהו לימוד חשוב, אך חשוב לא פחות גם הלימוד של ההקשר : בעיני המקרא, העושר הוא מבורך גם כאשר הוא כרוך באי-שוויון, והחלום איננו עוגה המתחלקת מחדש – אלא עוגה הגדלה בברכת שמים וארץ . התובנה הזו עולה בבהירות מפרשת ׳ראה׳ שבספר דברים ( בעיקר פרקים ט״ו וט״ז ) . נקודת המוצא של הציוויים בפרשה זו היא שגשוג חקלאי-כלכלי, והנמען של ציוויים אלה הוא ׳בעל הבית׳, החוואי הנהנה מיבולו וממקנהו . בפרשה זו נמצא המקבץ החשוב ביותר של מצוות ׳חברתיות׳ מרחיקות לכת : חובת שחרור עבדים לאחר שש שנות עבודה ; מענק שחרור נדיב לעבד ; מחילת חובות העניים בשנת השמיטה ; מצוות הלוואה לנזקק ואיסור נטילת ריבית ממנו ; מצוות הצדקה ; מצוות מעשר ללוויים ולעניים ; ואזהרה כללית שלא לשכוח את הלוויים, אלה שלא נטלו נחלה בארץ . מצוות אלה אינן באות מתוך הקשר של מחסור אלא מתוך הקשר של שפע . הן פונות אל בעל הנכסים המשגשג, ואינן מבקשות לרסן את שמחתו אלא להרחיב אותה ; לא להטיף לו לצניעות ולמיתון מותרותיו אלא להראות לו שהשפע צריך לבוא עם מודעות נדיבה לסביבה . הן אף באות שלובות בהבטחה ש״בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָה׳ אֱ- לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ״ ( ט״ו, י ) . שלל המצוות האמורות אינן מחוללות ׳צדק חלוקתי׳ . בעיני המקרא, אם יש מי שמחלק עושר, הרי זה הבורא – והוא אמון על חלוקה לא שוויונית . חלק מן המצוות הללו מועילות למנוע הידרדרות לעוני, חלקן מעניקות הזדמנות ; אך אין הן מחלקות מחדש את הנכסים ואת ההון . הלוי והגר, היתום והאלמנה, נותרים עניים גם אחרי שמקוימות כל המצוות . המעשר והצדקה, המענק לעבד המשוחרר וההלוואה ללא ריבית, כל אלה אינם מחוללים חברה שאין בה אביונים . הכתוב מעיד על כך במפורש, בצוותו על הצדקה : ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא