|
|
עמוד:8
8 ק ר ו ש ב א יו / ת י מ ו א ל ה ה ר כ ה ל ם י ר ש ע ו ה א מ או לאום . הדבר לא היה מובן מאליו ליהודים של המאה הי״ט, שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם לא חוו מעולם דבר זולת קיום מפוזר של קהילות ויחידים בתוך ישויות אתניות ופוליטיות מארחות . קשה היה להעלות על הדעת קיום יהודי שיש לו מרכז גיאופוליטי ; זה היה לכל היותר חלק מחזון אחרית הימים או מעבר מפואר ורחוק מאוד . גם יהודים שהתפללו לכיוון ירושלים בכל יום – ובעת האמורה היו כבר רבים מאוד שחדלו ממנהג זה – התפללו לעבר מקום ריק ; הגלות או הפזורה לא הייתה גלות ממקום או פזורה של מרכז – היא הייתה הקיום היהודי כולו . אכן, היו ביהדות היבטים לאומיים מובהקים, כמו שפה, היסטוריה ותרבות, לצד ערבות הדדית חזקה – ויש גם רגליים לטענה שמבחינות אלו היהודים היו העם המובהק ביותר שהתקיים לפני מדינות הלאום – אך דורות של ריחוק מהזירה הפוליטית עמעמו את המובהקות הזו . כאשר ההתפתחויות באירופה דחקו ביהודים להגדיר את עצמם כדת או כלאום, התשובה הקלה יותר הייתה לאמץ את המסלול הדתי . רבני גרמניה נחרדו מהיוזמה של הרצל, ובמנשר משותף של אורתודוקסים ורפורמים הביעו את התנגדותם העקרונית לקיומו של הקונגרס, שנועד מתחילה להיות במינכן . מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, הם גרסו, עומדת בסתירה למהותה של היהדות, ואילו שייכות מלאה למולדת הקונקרטית שבה הם חיים היא מצווה קדושה . הרצל העביר את הקונגרס לבאזל – עיר שקיבלה אותו בלא התנגדות, בין השאר בזכות קהילה שלא התפלגה לזרמים ושבראשה עמד רב בעל נטייה ציונית – ובעצם קיומו כבר הוכיח את התזה המרכזית, שלפיה על היהודים לשוב אל הווייתם הלאומית ולהתלכד סביבה : ״כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי-אפשרי״, אמר בנאום הפתיחה שלו . הדבר המופלא הוא ״הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר . הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם . ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה״ . היסטוריונים יאמרו בוודאי שדברי הרצל היו יותר מִשְׁאֶלֶת לב ממציאוּת . הרי בתוך זמן קצר תתגבש התנגדות חרדית רחבת היקף לתנועה הציונית, והתנועה הציונית עצמה תהפוך זירת התגוששות בין מפלגות שונות . אבל במבט רחב יותר, הרצל צדק גם צדק : היסוד הלאומי הציל את היהדות מהתפוררות לגורמים, והוא שומר עד היום על האוצר היקר ביותר – יכולתם של היהודים לנהל ויכוחים נוקבים וחריפים בלי לאבד מידה בסיסית של סולידריות ( שאנו מתקשים להבחין בה, בשל העיסוק המופרז בקינה על ״שסעים״ ) . ההיסטוריה חילטה את ההכרעה הזו, כלומר הפכה את התשתית של זהות לאומית למושכל יסוד ששוב אין מערערים עליו, וזאת אף כי בירור היחס בין המורשת הדתית לזהות הלאומית עודנו בעיצומו . בספר פוקח-עיניים ושמו ׳הרצל – קריאה חדשה׳ ( שראה אור בעברית ב- 2008 ) מאיר ד״ר יצחק וייס את דמותו ותודעתו של חוזה מדינת היהודים, באופן המסביר מעט
|
המרכז לחרות ישראל
|