המבצר המדומיין של ההתנגדות

עמוד:10

10 ק ר ו ש ב א יו / ת ו ד נצ ת ה ה ל ש יין מ ו ד מ ה ר צ ב מ ה קו עם רוח האקדמיה, ׳להתפכח׳ מעמדות פרימיטיביות ולאחוז בעמדות ׳נאורות׳ כיאה לבאים בשערי היכל הפרוגרסיביות . אינני יודע אם הקוד האתי שניסח אסא כשר נחוץ ואינני יודע אם הוא מוצלח ; אך הדיון גבהּ-הלהבות שהתחולל סביבו באקדמיה מלמד על התודעה הכוזבת הרווחת בה, שלפיה בין בנייני האוניברסיטאות מתחבאת איזו אופוזיציה מוסרית – ממשית או פוטנציאלית – שבזכותה נמנע הממסד מעוולות נוראות . ראוי לנעוץ סיכה בבלון הנפוח הזה . העולם האקדמי הוא אכן שריד לעולם אחר, שבו זכויות ופריביליגיות מחולקות על פי כללים פנימיים של הגילדה . קרנות ומלגות, תקנים וקביעויות מחולקים בתוכה על ידי ועדות עלומות הבאות לחזק ולחשק את השיטה, את בעלי הייחוס ואת חומות מגדל השן עצמן . בעידן השקיפות שבו כל ההיררכיות הושטחו על ידי המדינה המודרנית, אפשר לראות זאת באור חיובי : הרי לנו ממסד ארכאי ואליטיסטי, המופקד על החוכמה המצטברת של הדורות – ואשר עשוי להיות אלטרנטיבה לשלטון או מצפן מוסרי בעבורו . אלא שבפועל האוניברסיטאות רחוקות מלהיות אופוזיציה אפקטיבית או מגדלור מוסרי . אכן, באופן מסורתי ואופנתי מקודמת בהם ״חשיבה פרוגרסיבית״, אך לא הרבה מעבר לכך . לאורך רוב המאה העשרים המוסדות הללו שירתו היטב שלטונות שהיה ראוי להתנגד להם, ואילו בחברות חופשיות, שאפשרו להם לשגשג, התמסרו לביקורת דסטרוקטיבית . בניגוד למדעי הטבע, שבהם פריצות הדרך הטכנולוגיות והרפואיות חייבות הרבה לאוניברסיטאות המחקר, במדעי הרוח האוניברסיטאות הן מוסדות של רפלקסיה ולא של יצירה : מהחוגים לספרות לא נובעות יצירות המופת, ומהחוגים למוסר לא צומחים המנהיגים שמוקיעים את משטרי הרשע או מעניקים בשורה מוסרית . גם כיום יש אנשים המאתגרים את הממסדים השלטוניים או חושפים את עוולותיו, אך הם מצויים על פי רוב בעיתונות או ברחוב, ואינם נזקקים להגנתה של הגילדה האקדמית . אנשים כיעקב חסדאי או מוטי אשכנזי, אורי אבנרי או משה פייגלין אתגרו את האוחזים בהגה השלטון והובילו תהליכים חברתיים, בלי לאחוז בקתדרה או ליהנות מקרנות מחקר . מדוע אפוא האקדמיה הישראלית רואה עצמה בשנים האחרונות כ״אוונגרד״ ? כנראה בגלל העובדה המקרית שחבריה שייכים למילייה שחדל מלהיות זה השולט במערכת הפוליטית בישראל . זו אליטה ממסדית, אלא שהיא שייכת לממסד הקודם . כישלון השמאל בבחירות מעניק לאנשיו באקדמיה הילה של אוונגרד ומין אנרגיה ריקנית של ״התנגדות״ המשתלבת היטב בשיח של ״תיאוריות ביקורתיות״ – ומתרפקת על המיתוס ההיסטורי של הקמפוסים כמחוללי התמורות הגדולים ; מיתוס שגם אותו נכון יותר לזקוף למרץ הנעורים ותביעת האמת של הסטודנטים מאשר לרוחם של אנשי הסגל, שתמיד היו ותמיד יהיו, בסופו של דבר ולמרות הכול, בורגנים המייצגים את הסדר הקיים . יואב שורק

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא