משפט במקום צדק

עמוד:8

8 ק ר ו ש ב א יו / ק ד צ ם ו ק מ ב ט פ ש מ מפיק מכך כל תועלת מלבד שמחה לאיד . בשעה שהמשפחות ינסו להשתקם ויחפשו לעצמם ולילדיהן פשר כלשהו לחורבן, הסירה הקוצנית תשוב ותכסה את ההר ואת האדמות שלאיש אין בהם עניין – למעט אלו שגורשו ממנו . בשיח הציבורי הצליחו דוחפי הפינוי לבסס נראטיב לפיו עניינה של העתירה היה מוסרי, ושהיא נסובה על גזלת קרקע מ'מקומיים' תמימים, שעיבדו את אדמתם בשלווה עד בוא המתנחלים הציונים . אלא שכל מי שמכיר את העובדות – או את פסקי הדין – יודע שמדובר בתרמית . חלוצי עמונה התיישבו בהר ריק שאדמותיו בתוליות או נטושות, ועניינה של העתירה היה מנהלי ולא מוסרי, שלטוני ולא אזרחי : העתירה דרשה את מימוש התחייבותה של הממשלה להרוס בנייה שהוגדרה כבלתי חוקית, כיוון שלא נעשתה על אדמות מדינה – אלא באדמות שממעמדן המשפטי הוא "פרטיות", אף שאין להן תובע ממשי שנפגע או שהתובע הממשי אוחז באחוזים מזעריים מהן . העובדה שהאדמות הוגדרו כ"פלסטיניות" באופן כללי, והעובדה שהפלסטינים נחשבים "תושבים מוגנים", הן שיצרו את הקדושה של הבעלות כך שבית המשפט "נאלץ" להורות על החרבת יישוב שלם, על כל המשתמע מכך, במקום לחתור לשיפוי בעלי הקרקע אם ישנם כאלה – כפי שהיה נעשה בכל מקרה דומה בתחומיה הריבוניים של ישראל – וכפי שפוסק אותו בית משפט עצמו בכמה מקרים מקבילים, כאשר הנתבעים על פגיעה בזכויות פרטיות בקרקע הם בעצמם פלסטינים . בפרשת עמונה העמיד בית המשפט את דבריו על החוק והפרוצדורה, וקבע כי "השלכות קשות וכואבות" אינן יכולות "לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית" . אותיותיו המתות של החוק איכלו את רקמתה החיה של קהילה . סיבה נוספת שגררה את בית המשפט להחלטתו הייתה המדיניות של מושא התביעה, הלא הוא המנהל האזרחי, שלא להגן על זכויות הקניין של המתיישבים הישראלים אלא לדחות את בית המשפט בטיעונים פרוצדורליים ובמשיכת זמן לאורך שנים . אך הכשל השלטוני הזועק לשמיים אינו רק במדיניות התמוהה של המנהל – שבמובן מסוים היא שיקוף של מדיניות העמימות הישראלית בכלל, המעדיפה לא להכריע ולהותיר את השטח ב"תפיסה לוחמתית" – אלא גם בעובדה שממשלת ישראל שהתנגדה להרס לא מצאה כל דרך לבלום את מימוש פסק הדין . למעשה, היא שלחה בעצמה את כוחות הביטחון כדי לממש אותו, במבצע מורכב ויקר שמוצדק לקיים רק כדי לממש אינטרס לאומי רב ערך . אפשר לראות בכך אצילות של ממשלת ישראל, בנוסח "יש שופטים בירושלים", אבל נראה שזו הערכה נדיבה מדי ; סביר יותר להניח שהממשלה והעומד בראשה לא היו בעלי אומץ מספיק כדי לערער את עליונותו של בית המשפט . כשל המשילות אינו נוגע רק ליחסים שבין הרשויות, אלא גם לנעשה בתוך הרשות המבצעת עצמה : כישלונו של מתווה עמונה, שיכול היה להותיר את הכפר במקומו גם אחרי מימוש פסק הדין האכזרי, היה כמעט ידוע מראש לאור ההתנהלות של המנהל האזרחי – זרוע של משרד הביטחון – שביד אחת פעל להכשרת המתווה וביד השנייה הזמין את פסילתו . סופה של הפרשה מעיד כי מרחב התמרון ומרחב האומץ של המנהיגות הפוליטית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא