|
|
עמוד:10
10 ד ר וו ש ר י ב ד / ס ו ד יו ס ה ל ס ו ר מ ו ה מ : ל א ר ש י ב ת י ט י ל ו פ ה ת ו ב ר ת ה עם זאת, תוצאות עקביות אחרות מערערות את האידיליה הישראלית . אזרחי המדינה אולי חושבים שהחיים שלהם דבש, אבל בכל הנוגע לתפקוד האישים והמוסדות שאחראים עליהם – המתוק הופך למר . להוציא את צה"ל, אף גורם שלטוני לא חומק מביקורת האזרח הישראלי, הנותן אמון נמוך גם במשטרה ובבית המשפט העליון . מצבם של המוסדות הפוליטיים קשה במיוחד : הממשלה, הכנסת והמפלגות הפוליטיות ממוקמות דרך קבע בתחתית מדד האמון, ובשנת 2016 הידרדרו לשפל חדש : באותו מדד שצוטט לעיל מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעט פחות משליש מהנשאלים הביעו אמון בממשלה או בכנסת . רק 14 אחוזים העידו על אמון במידה 'רבה' או 'רבה מאוד' במפלגות הפוליטיות, הנתון הנמוך ביותר מאז שנת 2003 . משבר האמון בנבחרי הציבור אינו מאפיין רק את ישראל, ובמידה רבה הוא אחת מהתופעות הפוליטיות המרכזיות של תקופתנו . לקראת סוף שנת 2016 , מכון המחקר Ipsos MORI מבריטניה בדק ומצא כי באופן כללי הפוליטיקאים נהנים ממידת האמון הקטנה ביותר מבין כל בעלי המקצוע שנבדקו – החל מאחיות ( שנהנות מרמת האמון הגבוהה ביותר ) ועד עיתונאים, העומדים על מדרגה אחת בלבד מעליהם . נרגנות כלפי המנהיגים אינה תופעה חדשה, ואת עם ישראל היא מלווה לפחות מתקופת נדודיו במדבר סיני . גם מנה הגונה של ביקורת אזרחית כלפי השלטון אינה מדאיגה, להיפך : היא חיונית לקיומו של כל משטר דמוקרטי . ועדיין, מידה כה מועטה של אמון ברשויות השלטון, הנמשכת ברציפות לאורך שנים, צריכה להדליק כמה נורות אזהרה . מדינה דמוקרטית, למרות חולשתה המובנית, עשויה להתמודד עם אתגרים קשים משלל סוגים, וישראל היא הוכחה מצוינת לכך . אך היא אינה יכולה להתקיים בבטחה ולאורך זמן, אם בקרב אזרחיה מתקבעת התחושה כי המנהיגים שבידיהם הפקידו את גורלם – אינם ראויים לכך . אחת הסיבות העמוקות לבעיה היא הפיכתה של הפוליטיקה לזירת התגוששות פרסונאלית, שבה נלחמים הפוליטיקאים על 'קדושת השם' ; קדושת שמם, כמובן . כדאי לשים לב כיצד משתקפת הבעיה בשפת הדיבור היומיומית : למרות שהבחירה הישירה בוטלה כאן זה מכבר, כתשובה לשאלה "למי תצביע בפעם הבאה ? ", רבים מחבריי יעדיפו לנקוט דווקא שם זה או אחר : "בוז'י", "לפיד", "ביבי", או – "רק - לא - ביבי" . התרגלנו לזהות את הפוליטיקה עם הפוליטיקאים, זיהוי שבעצמו כבר מכיל את שורשי חוסר האמון כלפיהם . אלו לא רק החברים שלי, וזו לא רק השרה לשעבר ציפי לבני שהפטירה כי מפלגות ( וממילא, האידיאולוגיה שהן נושאות ) הן "רק פלטפורמה", וזה לא רק חבר הכנסת מיקי זוהר שהוקלט בדיוני התקציב האחרונים כשהוא מרעים בקולו : "לא מעניין אותי אף אחד . נטו מיקי זוהר" . כל אלו הם רק דוגמאות לאווירה הכללית, למערכת הערכים המניעה כיום את גלגלי השיניים הפוליטיים . לא מדובר במערכת מושחתת, בה מטרת העשייה הציבורית היא העונג ; מדובר במערכת תחרותית, בה מטרת העשייה הציבורית היא ההישג – וביתר דיוק : התהילה, שמשמעה דיבור וזיכרון . עשה כדי שידברו עליך בהווה, וכדי שיזכרו אותך בעתיד ; אם לא בעתיד הרחוק, לכל
|
המרכז לחרות ישראל
|