|
|
עמוד:8
8 ק ר ו ש ב א יו / ק ס פ י ה ל ב יי ח ם גו מ ג ה הרכבת הקלה הראשונה בישראל . שלטי ההכוונה בכבישים אינם מבחינים בקו הירוק, וכמוהם גם רוב הישראלים ( גם אם הם חוששים מהמחוזות שמעבר למחסומי צה"ל ) . באריאל פורחת אוניברסיטה, ורבים רבים יורדים אל ים המלח בדרך יריחו . אבל כבר יותר מחמישים שנה שמדינת ישראל נמנעת מלהפוך את לבה הגיאוגרפי וההיסטורי, את יהודה ושומרון, לחלק ממנה, ואפילו מלהעמיד בזירה הבינלאומית תביעת בעלות על חבלי ארץ אלה . ישראל מתעקשת, ממשלה אחר ממשלה, להחזיק במדיניות של "לא לבלוע ולא להקיא", הרואה בנוכחותה בשטח לא יותר משלטון צבאי או "תפיסה לוחמתית" . כמעט כל ממשלות ישראל השקיעו בפיתוח תשתיות ביהודה ובשומרון, ואף פרסו רשת של יישובים ישראליים – אך כל זאת תוך ויתור מתמיד על כל טענה של ריבונות על המרחב כולו, ותוך הגבלת התכנון, התשתית ורוב האכיפה למרחב ה"יהודי" – כאילו מדובר בנוכחות זמנית או בפיקדון לזמן קצר . במקביל מנהלת ממשלת ישראל מדיניות של גמגום גם במרחב שלגביו הוחלה הריבונות דה-יורה : הר הבית . אף שהמקום הקדוש ביותר לעם ישראל מככב בהצהרות מנהיגי ישראל לאורך כל השנים, והללו מעולם לא ויתרו עליו רשמית, הרי בפועל המדינה נמנעת מכל גילוי של ריבונות במקום ( דגל ! ) , אוכפת הגבלה חמורה ואנטי- חוקתית על חופש התנועה והפולחן של יהודים בהר, מגיבה בקושי להפרות חוק חמורות ובעלות השלכה היסטורית, וחולקת מיוזמתה את הריבונות בהר עם ממלכת ירדן ועם הוואקף המוסלמי . אלא שבעולם המדיני אין ואקום, ועל גמגום משלמים מחיר כבד . אותה ישראל שמהלכת על קצות האצבעות בהר-הבית, מעניקה חופש פעולה נרחב לוואקף ונמנעת, משיקולי זהירות, מליישם אפילו את המעט הנדרש מכוח עקרונות היסוד של חופש הפולחן ומימוש הריבונות – היא אותה ישראל שמוקעת ברחוב המוסלמי בעולם כולו כמי ש"מאיימת על אל-אקצה", "איום" שהפך סמל רב-עוצמה של כיבוש כוחני, טיהור אתני, הרג ילדים ומה לא . ההחלטה האחרונה של אונסק"ו, להכחיש כל קשר בין היהודים או ישראל להר-הבית, היא רק האקורד המסיים של תהליך שבו הטיעון הערבי ביחס לירושלים הקצין עוד ועוד – אך התקבל עוד ועוד . במקום שצד אחד מגמגם, האומר "כולה שלי" גורף את כל הקופה . הגמגום מסוכן לא פחות בכל הנוגע ליהודה ולשומרון . כאשר מדינת ישראל נמנעת לאורך שנים רבות כל כך מלטעון לזכויות אמתיות על השטח, צומח לו מיתוס המדינה הפלשתינית, אותה מדינה שרוב אזרחי העולם משוכנעים שהשתרעה על יהודה ושומרון לפני שמדינת ישראל כבשה אותה כדי לנצל את משאביה ולשעבד את תושביה . ישראל, שכדי לא להכריע על הריבונות מתעקשת להגדיר את קיומה בשטח כנוכחות צבאית, הופכת "מעצמה כובשת" ויעד התיעוב האופנתי של כל שוחר צדק . כשישראל מתנדבת ליישם בשטח את אמנת ז'נבה – עוד צעד של זהירות מופלגת המבטאת חוסר ביטחון וגמגום – היא הופכת את התושבים הפלשתינים ל"מוגנים", את הטרור הערבי לדבר שהעולם מסרב לגנות, ואת ההתיישבות הישראלית לבלתי-חוקית, ואחר כך עוד צריכה לנמק בפני כל העולם את "פשעי המלחמה" המתמשכים שלה .
|
המרכז לחרות ישראל
|