לדבר ציונות

עמוד:14

14 הנרטיב המחקרי והתקשורתי הרווח מציג את חניכי 'מרכז הרב' של שנות השישים והשבעים כמחוללי גוש אמונים . אבל האמת היא שהמגשימים האמיתיים של חזון הגוש – ובשל כך יישוביהם הם המבוססים והיציבים ביותר מבין היישובים האידיאולוגיים – הם דווקא בוגרי החינוך החלוצי של בני עקיבא . רובם ככולם לא התחנכו על ברכי תורת הרב, לא הכירו את כתביו ולא ראו את ישיבת 'מרכז הרב' מבפנים . בבני עקיבא שיננו להם את מורשת החלוצים והלוחמים הראשונים, גיבורי השומר, ניל"י, הפלמ"ח, אצ"ל, לח"י, הקיבוץ הדתי, הצנחנים והנח"ל . עליהם התרפקו ואת שיריהם שרו בדבקות ובערגה . ניתן להוכיח זאת בנקל מבדיקת תוכני הפעולות בסניפים ובמחנות הקיץ של אותם ימים – וגם בבדיקת זהותם הרעיונית של חלוצי עפרה, קדומים, קרני-שומרון, אלקנה ודומיהם, היישובים הראשונים, המובילים והמצליחים עד היום . הגוש, שבתחילת דרכו היה תנועת התיישבות לכל דבר, אפשר להם ללכת בדרך שחונכו בה בתנועת הנוער : הגשמה חלוצית . הרב משה לוינגר הניף את דגל האינטרסים של כלל ישראל בגאון ובעיקר באמתיות . קריית-ארבע קלטה ללא ועדות קבלה וללא אפליה . גרעין אלון-מורה דגל אף הוא, מלכתחילה, בפתיחות זו . כאן חובה לקבוע, שאלמלא נחישותו ודבקותו של גרעין זה במשימת יישוב השומרון, מהפכת גוש אמונים לא היתה מתחוללת . קדומים ואלון-מורה היו, ברמה העקרונית, מקומות פתוחים לכלל ישראל . עם הזמן, דינמיקת ההדתה היא שמנעה, בוודאי מקדומים, להיות מיישוב בגודל בינוני לעיר גדולה ומעורבת . ניתן לשער את המציאות האסטרטגית לו בקרבת בליטת אריאל היו היום שתי בליטות עירוניות נוספות : בגוש קדומים ובגוש קרני-שומרון . ערים אלו, מלבד שליטתן על אזורים נרחבים, היו מחזקות גם את יישובי הלוויין, שעד היום אינם עומדים על רגליהם בשל החטא הקדמון של בררנות, הסתגרות ומילוי שאפתנותן האנוכית של דמויות תורניות . משנתם של האבות המייסדים של גוש אמונים, דוגמת חנן פורת, בני קצובר, אברהם מינץ ואחרים הייתה הפוכה בתכלית ; לא פלא הוא שהללו גם היו בין מניחי היסוד לתנועת 'התחייה', התנועה המפלגתית היחידה ששאפה, מתוך תחושת שליחות עליונה, לשלב בין דתיים לחילונים . עוד אני מנסח דברים כואבים אלה, מתפרסמים, ודווקא ב'הארץ', שני מאמרים המוכיחים לכאורה שלא זו בלבד שרוח גוש אמונים קיימת גם קיימת ; היא אף הפכה הגמונית . דברים אלה, שאינם מחדשים מאומה למי שעוקב אחר התפתחותה של הציונות הדתית מאז הפריצה הגדולה של אמצע שנות השבעים, דווקא העציבוני . שערו בנפשכם, אני כותב ומתריע ( קרוב לשלושה עשורים ) , לאן אפשר היה להגיע לו לציבור ההגמוני החדש היתה גם הבנה בתהליכים אסטרטגיים ונכונות להתגייס התגייסות אמיתית לממשם . תחת הכותרת "האליטה ההגמונית החדשה" ( 16 . 8 . 11 ) כתב ארי שביט, מבכירי הפובליציסטים הישראלים : "בעוד ממורשת דוד בן-גוריון לא נותר דבר כמעט, מורשת הרב צבי יהודה קוק הצליחה במידה רבה להשתלט על מדינת ישראל . . . אנשי מרכז הרב וגוש אמונים לא גנבו שום דבר מאף אחד . מה שהם עשו במשך 49 שנה היה לחנך – מרשים . לגייס ולהתגייס – מפעים . ללכת ממוקד כוח אחד לאחר ולהשתלט עליו – לגיטימי . האוונגרד האמוני פעל על פי השיטה של עוד דונם ועוד עז . כך בהדרגה העמיד אליטה, והיה לאליטה כמעט יחידה . הוא הפך את הכיפה הסרוגה להגמוניה החדשה" . לא מתוך שמחה כתב שביט דברים אלה, אלא כדי לקבול נגד האליטה הישנה, שלו, "שמסרה את המדינה בלא קרב למסדר המחויב של נאמני ארץ ישראל השלמה" . ומסר הסיום : "רק אם הנאורים ילמדו מהקנאים, הם יוכלו למנוע מהקנאים להוביל את מדינת ישראל לאבדון" . "צריך לשפשף את העניים כדי להאמין", נזעק גדעון לוי לאחר יומיים, "הפשע הוכשר והולבן סופית ואפילו הפך למופת פדגוגי ; הניצחון הוכרז .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא