|
|
עמוד:9
1 # תשרי תשע"ז אוקטובר 2016 9 חברת המופת הציונית, את נרטיב הגאולה הציוני – ונטלתם מישראל את חייה . ספק אם אפילו דור אחד תוכל המדינה להתקיים מכוח האינרציה לפני שהכול יקרוס ויגרוף את מי שהייתה פעם ישראל אל מדמנת האלימות והעוני הרוחשת סביב . * * * אך מסוכן לא פחות לחשוב שהציונות אמנם נדרשת, אבל אין צורך לעסוק בה ולחנך אליה, שכן היא המובן מאליו . אין מובן מאליו . בבואו להסביר את הרעיון הקבלי כי הדיבור האלוהי שהעולם נברא באמצעותו ממשיך לקיים אותו כל העת, כתב ר' שניאור זלמן מליאדי, המכונה גם אדמו"ר הזקן, כך : "ואפילו הארץ . . . אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית הייתה חוזרת לאין ואפס ממש" ( 'תניא', שער הייחוד והאמונה ) . אפשר לחלוק על הקוסמולוגיה והתיאולוגיה של ר' שניאור זלמן, אבל עצם הידיעה שדברים אינם מתקיימים מכוח האינרציה לבדו היא אנלוגיה חשובה הסובלת מתת-הערכה : יש צורך בתחזוקה קבועה כדי לקיים את ערכי היסוד של חברה . צבא שחדל לחנך לרעיון של ניצחון והכרעת האויב, שהרי הדבר מובן מאליו, ולכן בחר לעסוק רק בהכלת השונה ובמוסר לחימה עילאי, ימצא את עצמו בהמשך הדרך מובס בשל משבר תודעתי והיעדר רוח לחימה . זה נכון תמיד, ונכון שבעתיים בכל מה שנוגע למדינת ישראל . הרי הקיום הלאומי כאן רחוק מלהיות מובן מאליו . זהו קיום החורג מרוב הכללים, הנושק אל המטפיזי, הנתון כל העת לאיום צבאי וכיום גם לאיום מדיני . גם אם אנו חשים ביטחון – וטוב שכך – הרי ברור לכל בר דעת שביום שבו כוח ההרתעה שלנו ייעלם, ביום שבו יוציאו הישראלים את האצבע מן הסכר כדי לעשות בה משהו אחר – ישראל תעמוד בפני הכחדה . כאן ודאי שיש צורך בתזונה מתמדת, בזרימה של מים חיים, בטיפוחה של מורשת תרבותית ובהגנה עליה, בשיבה פעם אחר פעם אל המקורות ואל התשתית הרעיונית לשם 'יישור' המערכות . ומסתבר שכך הדבר לא רק ביחס לישראל אלא גם ביחס לציוויליזציה המערבית בכלל . ערכי החירות, אשר בעינינו הם כה מובנים מאליהם, רחוקים מלהיות ברירת-המחדל האנושית . הם פריה של הגות רב-דורית, של ערכים שהוטמעו בתרבות בשכבות רבות, של צירוף תובנות והזדמנויות היסטוריות שכוננו את המערב המוכר לנו, זה שהגיע להישגים כה רבים במאתיים השנים האחרונות . חלקנו רואים בכך דבר מובן מאליו, ולכן רצים אל השלב הבא – שלב הביקורת שלעתים קרובות שומט, בכוונה תחילה או בבלי משים, את הקרקע שכולנו עומדים עליה . דניאל ג'ונסון מתריע בפתח הגיליון שלפניכם על נטייה זו של המערב לראות את החירות שלו כמובנת מאליה, ולהתעלם מן הצורך להזין אותה בחיבור חי ומתחדש אל המורשת שהולידה את כל אלה – מן המקרא ועד להגות המודרנית . בנבואה אפוקליפטית של ישעיהו ( כ"ד ) , הנביא מתאר את החורבן, בין השאר, במילים "נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר" . שממה נשארה בעיר, והשיממון מכלה את שעריה . חכמים ראו בפסוק זה תיאור לתהליך האנטרופי המתחולל במקום נטוש : "הדר בחצר חברו שלא מדעתו", אומר רב סחורה במסכת בבא קמא, "אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר 'ושאיה יוכת שער'" . וכפירושו של רש"י : "בית שהוא שָׁאוּי ויחיד מאין אדם, יוכת שער – מזיקין מכתתין אותו" . אותו רעיון עצמו מחיל הרב א"י קוק על קרבן התמיד, המוקרב מדי יום ביומו כמו תוצאה הכרחית מעצם פעימת הזמן . הזמן מביא איתו תהליכים טבעיים של השחתה, פירוק, הריסה ; ויש צורך להעמיד מול הכוחות הללו פעולה תדירה של חיזוק, של ביסוס, של העמדת הערכים על מכונם . שילוב הציבור הערבי והחרדי, ואפילו הכלה של הנרטיבים שלהם במידה שהם יכולים להשתלב בסיפור הציוני, הוא אכן אתגר ראשון במעלה הניצב
|
המרכז לחרות ישראל
|