|
|
עמוד:8
8 קבוצות משמעותיות, מחצית האוכלוסייה העתידית בישראל, אינן מגדירות את עצמן ככאלו ? אינן צופות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות ? אינן שרות את ההמנון בעיניים נוצצות ? " מסקנתו של ריבלין היא שכדי לכונן את הישראליות באופן שתכיל את ארבעת השבטים כראוי יש לבסס את השותפות הישראלית על מרכיבים ניטרליים שעיקרם חתירה לטוב אזרחי משותף מתוך כבוד הדדי . את הציונות, שמדינת ישראל קמה מכוחה וכמימוש שלה, מותיר ריבלין – בעצמו ציוני אדוק וגאה – מחוץ למשוואה החדשה . אין זה עניין של מה בכך : חזון הנשיא מתורגם בשנה האחרונה למעשים באמצעות מיזם מרשים ששמו "תקווה ישראלית", המחולל שורת תהליכים במערכות החינוך, השלטון המקומי, המגזר השלישי והמוסדות הלאומיים השונים, לרוב בשיתוף פעולה נלהב של גופים ממלכתיים ופילנתרופיים . גם אני הייתי שותף לוועדת ההיגוי של אחד התהליכים הללו . "מודל ארבעת השבטים" לוקה בכמה כשלים מובנים, ובמידה רבה הוא סוג של תרגיל אינטלקטואלי מבריק – ומסוכן – שנועד לנטרל את יחסי הרוב- מיעוט הבסיסיים של מדינת ישראל, זה של יהודים- ערבים, באמצעות חלוקת היהודים לשלושה שבטים והוצאתם הגורפת של החרדים מן המחנה הציוני ( תוך פרשנות מצמצמת הן של המונח "ציונות", הן של הזהות החרדית ) . מוזר להציג יהודים הרואים בארץ ישראל את ארצו של העם היהודי, יהודים שמעולם לא חדלו מלהתפלל לשיבת ציון, יהודים החרדים לשלומם של חיילי צה"ל ותומכים במדיניות תקיפה כלפי אויבי הציונות – כאילו אינם שותפים לאותו נרטיב בסיסי, זה שהביא את אבותיו של ריבלין מליטא לארץ ישראל הרבה לפני לידתה של הציונות כתנועה פוליטית . יותר מכך . הרעיונות שהנשיא מבטא מעוררים את החשש שבין השותפים בגיבוש החזון מצויים כאלה שבניגוד לריבלין רחוקים מהזדהות עם הציונות ומבקשים בשל כך להשתית את החברה האזרחית בישראל על מצע חדש ( "החלום הישראלי הוא חלום של יחיד ושל יחד", אמר הנשיא בכנס שדרות בסתיו 2014 , "זהו חלום אינדיבידואלי של מימוש עצמי . . . החלום הישראלי הזה לא עוסק באידאולוגיה, אמונות או בפוליטיקה – אלא ברצון של כולנו לחיות כאן יחד חיים טובים יותר" ) . אבל מה שמטריד יותר אינו העובדה שכוחות פוסט-ציוניים מבקשים לעצב את סדר היום הלאומי שלנו, אלא העובדה שאנשים רבים שהציונות היא נשמת אפם שותפים לתהליכים הללו בלי לחוש שהם מסכנים בכך את תשתית קיומה של ישראל . מובילי התהליך, השייכים ברובם לשבט שעודו הדומיננטי ביותר, זה הציוני-חילוני, לא הבינו את הבעיה . כאשר העליתי בפני כמה מהם את החשש כי "הישראליות המשותפת" שהם מקדמים היא תחליף לתשתית הציונית ולא תוספת בלבד, נעניתי בעיקר בתמיהה . הציונות, כך אמרו, היא המובן-מאליו . מה שחסר לנו הוא הקומה הנוספת, של אתוס אזרחי משותף . אחרים רמזו לי שכבודה של הציונות במקומה מונח, אך איננו צריכים להדגיש אותה כאשר מדינת ישראל כבר קמה ונתבססה . זוהי אשליה מסוכנת . המחשבה כאילו מדינת ישראל יכולה להתקיים כמעין צילום-מצב של הקיים ורקימתו לכלל חזון מעורפל על "טוב משותף" איננה מבינה שהקיום הזה יונק, באופן תמידי וחיוני, מן האידיאולוגיה הציונית . גם אם לא מרבים לדבר כאן על ציונות, זו עדיין הסיבה הרוחשת מתחת לנוכחותם כאן של בכירים בתחומים רבים, שיכלו ליהנות ממעמד ושכר גבוהים יותר מעבר לים ; מתחת לאחוזי הפריון הגבוהים המעמידים את ישראל במקום גבוה ביחס למערב ברמות הצמיחה והאופטימיות ; מתחת למסירות הנפש המניעה אנשים להתגייס ביום פקודה ; מתחת ליחסים המיוחדים עם יהדות העולם ועם ארצות הברית ; מתחת לעצם היכולת המנטלית לקיים חברה מודרנית, פתוחה וחופשית בלבו של מרחב שתכונות אלו נעדרות ממנו . טלו מישראל את הסיפור הציוני, את צדקת הדרך הציונית, את חזון
|
המרכז לחרות ישראל
|