|
|
עמוד:14
מקסים הרקין 14 אבל אני מתאפק, כי אנחנו כבר להוטים להגיע . אני אומר לעצמי שאחכה עם ההפוך הזה לזריחה . אני מסתובב ויוצא מהחנות בידיים ריקות . בבידוק בכניסה למתחם הנובה אני מתבקש להציג תעודה מזהה . אני מחפש בכיסים את רישיון הנהיגה שהרגע היה עליי — וכלום . הוא נעלם . אולי הוא פשוט החליק כשהוצאתי את הטלפון ונפל בחול ? בלי תעודה מזהה לא נותנים להיכנס . שוב צץ בראשי הקול, אבל הפעם כצעקה : תסתובב וסע הביתה ! הנה הסימן שחיכית לו . "תבדוק במכולה בכניסה", מציעים לי, "אולי מישהו מצא״ . אני ניגש לשם, שואל, ותוך כמה רגעים מוצאים את הרישיון שלי . תחושת הקלה מתערבבת בתחושת החמצה . הנה, הלך עוד תירוץ לחזור הביתה . שני צעדים משם עומד מאבטח . ״תגיד״, אני פונה אליו, ״אם אני רוצה לצאת מהמתחם, נגיד לקפוץ לרכב להביא משהו, זה אפשרי ? ״ הוא מסתכל עליי ועונה בלקוניות שעד חמש בבוקר אי אפשר לצאת ולחזור חופשי, ״מי שיוצא, לא חוזר . ״ לרגע אני מרגיש שהמקום סוגר עליי . אני מפנה את ראשי למטיאס ועינב . הם כבר עברו את הבידוק, מנופפים לי מצידו השני, מתרגשים מהמוזיקה שכבר התחילה להתנגן מעבר לגדר . מסביבי אנשים יפים, מחייכים ומאושרים . אני לוקח נשימה עמוקה, מושיט את היד כדי שיסגרו עליה את הצמיד הצבעוני של ה״נובה״, ונכנס פנימה .
|
|