|
|
עמוד:14
] 14 [ הס ופרים והקיסרים לימים התחרטו פלובר וקפקא על הוויתור להוליד, וקפקא ציטט את קודמו, שאחרי שראה משפחה מטופלת בילדים אמר על הוריהם : ״הצדק איתם״ . * האחד יִצרי ותאב חיים — ״אני אח לכל מה שחי, לג׳ירף ולקרוקודיל כמו לאדם״ — ולא מתבייש להודות : ״יש מעט מאוד נשים שלא הפשטתי, לפחות במוחי, עד לעקבים״ ; והאחר, קפקא, גם כשהוא נזקק מדי פעם בפעם לזונה אין הוא יכול שלא לראות שיניים פגומות ובטן חסרת צורה, ואיך ״באגרופה הקמוץ מעל ערוותה אחזה בשמלתה כדי שלא תיפתח ועצמה וסגרה את עיניה הגדולות ואת פיה הגדול״ . פלובר, לעומתו, התמוגג גם מפגמיהן, וכשהזדעזעה לואיז קולה ממה שסיפר לה על רקדנית בטן מצרייה מהוללת, כתב לה : ״את אומרת שהפשפשים של קוּחוּק האנֶם מנמיכים את קרנה בעינייך ; אבל זה בדיוק הדבר שכל כך קסם לי בה . ריחם המבחיל שנמהל בניחוח עורה הנוטף מור אלגומים״ . למרות הניגוד המוחלט הזה שבמזגם ראה בו קפקא אב רוחני, להבדיל מאביו הביולוגי, שיחסיו איתו היו מורכבים, אבל יש גם דמיון לא מבוטל בין השניים, שכן גם פלובר היה בעיניו כאיתן טבע שאי אפשר להשתוות לו, אם בכישרונו אם בחיוניותו . יתרונו המובהק על אביו היה שכיוון שמת עשורים רבים לפניו, לא עלתה ציפייה מייסרת להגיע אליו וגם אין חשש שיבוז לו משם . את מעשה הכתיבה קידשו שניהם, ואולי בייחוד משום כך נראה לקפקא שכעין קשר דם קושר ביניהם בגלעין נפשם ( וכדרכו מיהר לסייג את ההשוואה שהשווה ביניהם : ״לא מבחינת הכוח ולא מבחינת השיעור״ ) . פלובר אמר : ״הלוואי שאתפגר כמו כלב ובלבד שלא אנסה להאיץ בשנייה משפט שטרם הבשיל״, וגם : ״אני מוכן לקפוץ לנהר כדי להציל חרוז טוב או משפט טוב, לא חשוב מי כתב אותו״, ובזמן שכתב את החינוך הסנטימנטלי היה מוכן גם ללכת לבית חולים ולצפות בייסוריו של ילד חולה קרמת רק כדי שידייק בתיאורו . על ייסורי הכתיבה אמר : ״איזה משוט כבד הוא העט״, וגם : ״אלוהים ! אילו כתבתי בסגנון שאני רואה בעיני רוחי, איזה
|
|