|
|
עמוד:13
] 13 [ הסופרים וה קיסרים לא הייתי בבית . ומפאת ההשלכות הבלתי נעימות שעקשנות כזאת מצידך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא לנכון להתריע מראש : אף פעם לא אהיה בבית״ . נחרצותו של קפקא שונה בתכלית : רואה אני את עצמי כאילו עמדתי לפני דלת נעולה שאת [ פליצֶה ] גרה מאחוריה והיא לא תיפתח לעולם . כל הקשר מתנהל באמצעות נקישות, והנה גם השתררה דממה מאחורי הדלת . [ . . . ] אני מצדי, יקרה שלי, לא אעזוב אותך לעולם, גם לא אם ייגזר עליי [ . . . ] שיהיה לי איתך קשר פנימי אשר ביטויו החיצוני יהיה, למשל, שלא יישאר לי אלא לחכות לך לנצח לפני הכניסה הצדדית לביתך בזמן שאת תלכי ותבואי בכניסה הראשית . אם מהדהדת כאן המתנתו של הכפרי לפני שער החוק, אין פלא, שכן השניוּת הזאת של כמיהה עזה עם ההבנה הנחרצת שאת הכמיהה אי אפשר לממש אך גם לא לוותר עליה היא בנפשו של קפקא . כך כמהּלאביו הבלתי מושג בין כותלי דירתם, ולשופט הגוזר אי-שם את דינו, ולאדון הטירה העלום, ולקיסר השולח אליו מארמונו הודעה שלא תגיע לעולם . במקרה הטוב, כתב לפליצֶה, לא אגיע אלא לידי כך שכמו כלב נאמן מבולבל אנשק את ידך המושטת אליי בפיזור נפש, וזה לא יהיה סימן של אהבה אלא סימן של ייאוש של בעל-חיים שנידון לאלם ולריחוק נצחי . [ . . . ] גם אם תתכופפי אליי מטה-מטה, עד כדי הסתכנות, אֶשאר מנודה ממך לעולמים . כשציין את הסופרים האהובים עליו ( גרילפרצר, דוסטויבסקי, קלייסט ופלובר ) , הקפיד קפקא לומר שמכולם רק דוסטויבסקי נשא אישה, אבל לא הסתפק בחיזוק הזה שנתן לעצמו אלא המשיך וכתב : ״ואולי רק קלייסט, כשבלחץ מצוקה חיצונית ופנימית ירה בעצמו למוות על שפת אגם ואנזה, מצא את המוצא הנכון״ .
|
|