|
|
עמוד:11
] 11 [ הסופרים וה קיסרים מתוך חיבה למקצוע, שנוכח לא מעט בכתביו, וגם כשהוא דימוי בלבד הוא אופף עולם ומלואו . גם בחזותם היו שונים זה מזה : על פלובר אמרה אחת מידידותיו שהוא ״יפה כמו יווני צעיר״ והחמיאה לתנועותיו הגמישות ולרגליו החטובות, ולואיז קוֹלֶה דימתה אותו ל״תאו בן ערבות אמריקה האדירות וכתבה לו : ״תקפץ בחיקי, קווצותיך שחורות / כוחך לא תש וחיים בי נתן״ . גם אחד מידידיו החמיא למראהו בצעירותו — לקומתו הגבוהה, לרוחב כתפיו, לזקנו השופע הבלונדי-זהבהב, לעיניו הגדולות שגונן ירוק-ים, לקולו המצטלצל, לצחוקו המתפרץ ; בכל אלה נראה ״דומה למנהיגים הצעירים של שבטי הגאלים״ . קפקא כחוש וחלוש . מבית הספר היה חוזר שטוף דמעות, חבול וקרוע בגדים, ואפילו המשרתת שנשלחה ללוות אותו התעמרה בו . כשהלך עם אביו לשחות, ושניהם התפשטו יחד בתא ההלבשה, נתקף בושה : ״אני רזה, חלוש, דק, אתה חזק, גדול, רחב . כבר בתוך התא נראיתי לי עלוב ומסכן, ולא רק לפניך, אלא לפני העולם כולו, כי אתה היית לגביי אמת המידה לכל דבר״ . בכל פעם שהושיט לאביו את אחת מיצירותיו שראו אור, הגיב אביו באותה תשובה לקונית, ״תניח על ארונית הלילה״, ובמכתב רב-הדפים שכתב לו ולא העז לשולחו תיאר את אביו שרוע באלכסון על מפת העולם בלי להשאיר לו די מקום לחיות בו ; אבל כמיהתו העזה, המתמדת, הנואשת אינה למקום מִחיה שיפונה לו אלא דווקא למי שרובץ שם . האֵם, ככל בני הבית, חייתה בצילו המצמית של האב, והבן, כשכתב עליו לארוסתו, לא ניסה לייפות כלום : ״זה שהוא אויבי ואני אויבו, כמו שנגזר מטבענו, את זה את יודעת, אבל מלבד זה ההתפעלות שלי מאישיותו אולי אינה פחותה מן הפחד שלי מפניו״ . הצירוף הזה של פחד והתפעלות, יראה וכמיהה, יופיע גם ביחסו אל אחרים — אישה אהובה, שופט, מצביא, אדון או קיסר, ולא זה שמצודתו הריקה השקיפה על נהר הוולטאבה אלא אחר שארמונו מוקף חומות על חומות הרחק מעבר לאופק ; לא רק אופקה של העיר פראג או של יבשת אירופה כולה, אלא כל אופק שהוא . פלובר התייתם מאביו בצעירותו, ואימו, אף שאמרה לו פעם : ״השיגעון שלך למשפטים יפים ייבש לך את הלב״ ( ואילו הוא כתב : ״הלב שלי
|
|