|
|
עמוד:11
] 11 [ הקדמה שניתנה ל״יד הנעלמה״ של אדם סמית', שכמו פרנקלין היה גם הוא בן המאה השמונה עשרה ושקוע כמוהו בשאלות כלכליות . באופן דומה לא נכנסה לספר גם אִמרתו של קיקרו, הרטוריקן שנשמע רבות כבר בחייו וההוגה שנקרא אף יותר לאחר מותו, אשר האמין בהיסטוריה בתור "מורת דרך של החיים" : הביטוי של קיקרו “historia magistra vitae” ( ״ההיסטוריה היא מורה לחיים״ ) נטחן עד דק עד היום, אף שבתקופתו של קיקרו הביטוי היה רלוונטי פחות, כאשר העולם השתנה באיטיות רבה הרבה יותר מהיום . אם "ההיסטוריה" היא מורת דרך, הרי מדובר במורה בלתי מהימנה ביותר, מורה שמתקשה יותר ויותר לזהות את החדש בעיניה הישנות . דרך אגב, אותו קיקרו הושמץ לימים, כמעט אלפיים שנה אחר כך, דווקא בידי היסטוריון בשם תאודור מומזן, שהציג אותו כקרייריסט פוליטי חסר עמוד שדרה וכמלקט שטחי של רעיונות זרים . אולם קיקרו שילם בחייו על נאומיו רבי-העוצמה ובעלי עמוד השדרה שכתב כנגד הקמת דיקטטורה חדשה לאחר שהתנקשו ביוליוס קיסר בדקירה . מסופר שפוּלְווייה המרשעת, שנישאה לאחד מאויביו המרים של קיקרו, ניקבה בסיכת שיער את לשונו של הרטוריקן ערוף הראש, אך את המעשה הזה כנראה המציאה ההיסטוריה בדיעבד . מאותה פולוויה לא השתמרה מימרה שנהפכה לנחלת הכלל ושאפשר לצטטה, וחבל שכך . ובכלל, בספר זה הגברים הם שקולם מושמע, לפחות בכל הנוגע ל"ציטוטים הנודדים" העומדים כאן לדיון . אין מדובר כאן בעיוורון מגדרי של מחבר גבר, אלא בעיוורון המסירה של ההיסטוריה עצמה . מכל מקום, בתקופה הנסקרת כאן, מסוקרטס עד פרידריך ניטשה, אין ציטוט שמקורו באישה שזכה להשפעה היסטורית ולהילה שדומה לציטוטים המובאים בספר . האם הגברים יוצאים מכך נפסדים ? ייתכן, אבל מצב הדברים החל להשתנות רק במאה העשרים, ועם מצב הדברים השתנה גם מצב המשפטים משַני העולם . כדוגמה מובהקת אפשר להזכיר את המשפט בדבר ״הבנליות של הרוע״, שטבעה חנה ארנדט כשסיקרה את משפט אייכמן בירושלים, אישה אשר תופיע כאן שוב ושוב גם בהקשרים אחרים . האופן שבו מסופר סיפור תלוי תמיד במי שמספר אותו ובמי שמוכן להקשיב לו . לעיתים במסירת הסיפור מתרחש דבר הדומה ל״טלפון שבור״ . אדם אחד לוחש משהו לאדם אחר, זה מעביר את הדברים לאדם נוסף, והוא
|
|