|
|
עמוד:10
מירי רוזובסקי 10 לכתוב על הכוויות המבועתות של הכתיבה . על הבחירה בין הערבה הקפואה של הכלום לבין הבעירה הרותחת של הדבר עצמו, והדבר עצמו הרי מה הוא ? הרי הוא כל מה שלא אוּכַּל, לא עוּבַּד, כל מה שראוי היה לו להידחק אל מעבר לתפיסה, לידיעה, להשגה . אבל הכתיבה היא שד שדוחף אותך לאן שאת לא רוצה ללכת . לאן שאת הכי לא רוצה ללכת . למקום שבו השפיות הפנימית שלך אומרת לך, לא ! אל תלכי ! זה אזור סכנה . לכתוב על ההבהוב . על ההיעלמות . על הקלות שבה סיפור ארמוני מפואר וגבישי הופך מחדש לגרגרים של חול, לבוץ, חומר גלם ביד שכבר מותשת מלישה . מגעגוע לדבר השלם . לסיפור שהיה, שממש היה, שכמעט היה, שכבר חלמתי אותו לפני שכתבתי אותו . שכבר חשבתי שהוא אמת . לכתוב על האכזבה . על הפער הבלתי אפשרי לגישור בין הסיפור שחלמתי לבין המילים שמתעגלות החוצה, מזדייפות תוך כדי, משקרות בהכרח . לכתוב על הייאוש וההכרח שבכתיבה בימים של סכנה, של אימה, של אין-אונים . לכתוב את המרחב הפנימי שמייצר חוץ, או את האופן שבו החוץ מתקיים בתוך הַפְּנִים . הרגע הזה שבו הקיום נחלק לשניים : זה החיצוני, שבו את יושבת ומניחה מילים על צג, וזה הפנימי, שיש לו את החוץ שלו . ולמרות הפיצול, הרגע הזה
|
|