|
|
עמוד:9
התקשורת, היזמות והקבלנות . על פני השטח, כולם משדרים את אותה אשליה וזחיחות : ״הביקוש קשיח״, ״אין קרקעות״, ״המחירים רק יעלו״ . אבל בשיחות סגורות, כשמכבים את המיקרופון, המנגינה משתנה . שם, מתחת לשכבות השאננות והיהירות, מסתתר פחד . מסתתרת התמכרות למנגנון תמריצים חולה . אני כותב את הספר הזה כי כבר אין לי את הפריווילגיה לשתוק כשאני רואה את המדינה שבה אני רוצה שהילדים שלי יחיו, מתקרבת לקיר במהירות . אנשי המקצוע לא עיוורים . הם רואים את הסכנה, הם פשוט בוחרים להסיט מבט . הם רואים את הגרפים שמתנתקים מהמציאות, את הזוגות הצעירים שקורסים, ואת התשואות שנמחקות . הם יודעים, ברמה המתמטית הקרה, שהמספרים לא מסתדרים . הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לצעוק שהמלך הוא עירום . לבעלי הכסף והכוח אין אינטרס לזעזע את המערכת, כי הם ניזונים ממנה : הבנקים, הגופים המוסדיים, משרד האוצר, רשות מקרקעי ישראל, היזמים, הקבלנים, השמאים, והמשקיעים — לכולם יש סיבות טובות מאוד להשאיר את המצב כמו שהוא . הם משחקים משחק מסוכן של ״כיסאות מוזיקליים״ : הם יודעים שהמוזיקה עומדת להיפסק, אבל כל אחד מהם בטוח שלו יישאר כיסא, ומי שיישאר עומד וחסר כול יהיה שאר הציבור . הרוב הדומם, החלש והשבור . בתווך עומדים הפוליטיקאים, שמזהים את הייאוש הזה כהזדמנות ; הם מנצלים את הכאב הציבורי הגדול ביותר בישראל כדי לפזר הבטחות סרק ותוכניות גרנדיוזיות במיליארדים, לא במטרה לפתור את המשבר, אלא רק כדי לקנות עוד קדנציה ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט למשמרת של הבא בתור . אפילו התקשורת, שאמורה להיות הרגל הרביעית של הדמוקרטיה, שתפקידה לחקור, לבקר, לשאול שאלות, התמלאה בכתבי חצר, אנשי נדל״ן במסווה של עיתונאים, ומילאה פיה מים על הבלון הענקי שהתנפח לנו מתחת לרגליים . אני כאן כדי לשבור את הטאבו הזה . בשנים האחרונות אני כותב, מצייץ ומפרסם על בועת הנדל״ן האימתנית שמתפתחת פה . זועק לציבור להסיט מבט מחוץ לגבולות ישראל ולראות איך הנדל"ן שם
|
|