|
|
עמוד:8
8 | מכורים ייצור, הפקה, מיצוי, הכנה, החזקה, הובלה במעבר, ייבוא וייצוא של סמים, כאשר כל הפעולות הללו נעשות בניגוד להוראות האמנה, אך מבלי לפגוע בנגישות רפואית לחולים . עשר שנים מאוחר יותר, ב- 1971 , נחתמה אמנת החומרים הפסיכוטרופיים . בשנות ה- 60 הופיעו בזירה חומרים חדשים לגמרי — פסיכדליים, מרגיעים וממריצים שיוצרו במעבדות . מדובר בחומרים סינתטיים שפועלים על מערכת העצבים המרכזית אך לא כוסו על ידי האמנה הקודמת . האמנה החדשה קובעת מנגנוני רישוי, פיקוח, מרשמים, ייצור, אחסון וייבוא, ומחייבת את המדינות לדווח לאו"ם על כמויות ייצור, שימוש ומלאי . ב- 1988 נחתמה האמנה השלישית — אמנת האו"ם נגד סחר בלתי חוקי בסמים וחומרים פסיכוטרופיים, המכונה גם "אמנת וינה" . עד אז, התמקדו האמנות בעיקר בשימוש חוקי ומבוקר של חומרים רפואיים או מדעיים . מה שהן לא כיסו היטב היה הצד של הפשע המאורגן — הסוחרים, ההברחות, הכספים המלוכלכים, הקרטלים ושרשראות ההפצה הלא חוקיות . במהלך שנות ה- 80 , בעידן הקרטלים הקולומביאניים ועליית מגפת הקוקאין בארצות הברית, נוצר צורך במסגרת משפטית בינלאומית חזקה ומתואמת יותר למאבק בהלבנת הון, בהברחות ובפשע המאורגן הקשור לסמים . * * * רשימת החומרים עליהם פקודת הסמים חלה היא דינמית, וניתן להוסיף עליה חומרים חדשים . כשמדברים על הכנסת חומרים חדשים לפקודת הסמים המסוכנים, התהליך מורכב ומסודר יותר ממה שאפשר לחשוב . יש שתי דרכים עיקריות : חקיקה פרטנית וחקיקה גנרית . בחקיקה פרטנית, המחוקק מכניס חומר ספציפי לפקודה לפי שמו הכימי המדויק . היתרון הוא הדיוק — ברגע שהחומר רשום הוא חד-משמעית בלתי חוקי, ואכיפת החוק לגביו פשוטה וברורה . אבל כאן גם החיסרון : שינוי קטן במבנה הכימי הופך את החומר לחדש ואינו נכלל עוד בפקודה . כך
|
|