|
|
עמוד:13
13 ההר החי מים כאלה, ש״זיק של חיים אצור במגעם״, לטבול בהם, להאזין לקולם, שהרי, כותבת שפרד, ״הדממה איננה מוחלטת . המים מדברים . ״ ואם על ההרים כשלתי מלטפס, את המים הללו שתיתי בכל פה, וצללתי לתוכם בצעקות של הלם קור . על המרחב עצמו היא כותבת : ״להיות במרחב כה פתוח, ועם זאת כה סמוי . ״ ואם המרחב הוא כזה, אין פלא שהיא ״באה פשוט להיות עם ההר, כשם שמבקרים חבר או חברה, בלי שום כוונה מלבד להיות איתם״ . אור השמש בהרים הללו ״יש לו יותר עוצמה, אני מניחה, באור מאשר בחום״ . האור הזה יוצר מגוון צבעים מסחרר, שלא כל עין תוכל לראות : ״ירוק טהור״, ״כחול מנצנץ״, ״כחול חשמלי עז״ . נאן שפרד רואה ביום רגיל מה שאחרים רואים רק בהשפעת פטריות הזיה . הספר הופך בהדרגה את המרחב המתואר לפנטזיה שהתגשמה . הריאליזם שלו הוא פנטסטי לגמרי, כי המציאות הטבעית מורכבת ומדהימה יותר מכל דמיון אנושי : ״כשצועדים לאורך שפת הרמה יש תחושה שנישאים, כמו על גבי מדף עצום, מעל העולם . ״ ההרים אינם רק אתר של יופי והתעלות . כוחם של המים גובה לעיתים קורבנות בנפש . סופות שלגים קוטלות מטיילים פזיזים או חסרי מזל . ההר החי, כמו יצור חי, יכול גם לטרוף . היחס המתבקש הוא של יראת כבוד, של זהירות, כמו ברכיבה על פיל פראי או דרקון . ״זה חלק מהאימה שבהליכה בערפל
|
|