|
|
עמוד:14
4 1׀ ג . היה חלק מטקס היציאה מהבית וחלק מטקס החזרה אליו . והיה טקס נוסף : ספירת הכסף, יישור השטרות בקפדנות וצירופם לתיק קטן ששימש לה כארנק . טקסים קטנים שנולדו אי-שם במחוזות ילדות ונעורים ויהפכו לחלק בלתי נפרד מחייה של ג . הבוגרת . "ידענו שיפית עבדה ולא אהבנו את זה," אומרת האחות דינה . "היום זה דבר נורמלי, אבל בתקופה ההיא לא היה מקובל שילדים יעבדו וירוויחו כסף . יפית הייתה פורצת דרך בתחומים רבים וגם בעניין הזה . " את דיבורה הישיר, הבוטה לעיתים, ירשה יפית מאימה, אסתר לבית סופר, אישה חזקה, בהירת עור, כחולת עיניים, בת להורים יוצאי טריפולי . אלופת הקוסקוס של השכונה ואחת שיודעת לסדר הכול ביד ברזל : מקום לינה לעולים חדשים, שמיכות לשוכני אוהלים וארגון מקומות עבודה למובטלים . מאביה, גם הוא יוצא טריפולי, היא זכתה בעיקר לפינוק ולציטוטים מהתנ"ך . הוא היה בן חמישים ואחת כשנולדה, והתייחס אליה כאילו הייתה נכדתו . דליה, האחות הבכורה, הייתה מבוגרת מיפית בשלוש-עשרה שנים, דינה הייתה מבוגרת מיפית בעשור, האח חיים היה מבוגר מבת הזקונים בשבע שנים והאח ניר, שנולד עם לידתה של המדינה, היה מבוגר ממנה בשלוש שנים . יפית מספרת : "אבא היה חרש אומן בעבודות עץ . הוא גילף יצירות נהדרות עבור בתי כנסת . אחד מהם במזכרת בתיה . הוא לא היה דברן גדול, וכשדיבר — דיבר רק דברי תורה . אבא אהב לצטט בעל-פה פסוקים רבים מהתנ"ך . את חלקם נצרתי בליבי והם הפכו עבורי לסוג של ציווי . אבל מבין כולם, היה פסוק אחד מספר תהילים, שאבא חזר עליו פעמים רבות : 'מִזְקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִי' . הרגשתי שאבא מנסה להגיד לי משהו כשהוא מצטט דווקא את הפסוק הזה . " הקשר בין חמשת האחים והאחיות במשפחה נמשך לאורך השנים,
|
|