|
|
עמוד:12
21׀ ג . בבית ברחוב יהודה הלוי 16 בבני ברק היו חמישה חדרים שהתפרסו על שתי קומות . הבית היה מרווח למדי אבל כלכלת המשפחה בת שבע הנפשות הייתה אתגר לא פשוט בישראל של שנות החמישים . ואם לא די בכך, יעקב ואסתר, הוריה של יפית, תמיד אירחו בבית את אחותה של אסתר, הדודה קלימה, ואת שתי בנותיה, ג'וליה ולָאוּרָה . הן עלו לישראל בשנת 1952 ונשלחו אל מעברת האוהלים זרנוגה, כיום קריית משה ברחובות . התנאים במעברה היו קשים מנשוא ובחורף הייתה בריאותן בסכנה . אסתר אירחה אותן וסייעה להן במציאת עבודה . כשהן עזבו, הצטרפו לבית בני משפחה רחוקים שאסתר אימצה . כך מספרת יפית : "בנובמבר ,1958 כשצינת סתיו ראשונה חדרה אל הבית, ניגשתי לארון הגדול בסלון וחיפשתי שמיכה . פתחתי את הדלתות בזו אחר זו ולא מצאתי אף שמיכה . פרצתי בבכי ורצתי אל אימי . 'איפה השמיכות, אמא . . . ? איפה השמיכות שלנו . . . ? ' היא השיבה לי בנוקשות . 'לנו יש בית, יפה . יש אנשים שגרים באוהלים במעברה וקר להם . ' לא ידעתי מה זו מעברה . לא הבנתי מה זה לישון באוהלים ולא ידעתי דבר על הנסיבות שהובילו את אימי לצאת מהבית בבני ברק עם תיקים ענקיים ודחוסים ולנסוע בשלושה אוטובוסים אל קרובים אחרים, שגרו בזרנוגה . " יפית מספרת שגם אחיה ואחיותיה לא ידעו הרבה על בני המשפחה שהסתופפו בביתם ועל הקשרים המשפחתיים . "ראינו באורחים שבאו מעת לעת דודים רחוקים שלא ידענו עליהם דבר . גרנו יחד בבית אחד, מבלי שמבט פגש מבט . מבלי ששיחה תיקשר בשיחה . אני לא גאה בזה . אבל האורחים המתחלפים היו חלק מעננת אי-הידיעה שלנו על משפחתנו, על עברה, על שורשיה, על נתיבי תנועתה בין יבשות . על בריחת הדודים והדודות שלנו מאימת הפרעות בטריפולי בתקופת מלחמת העולם השנייה, על סכנת החיים שרדפה אותם כשנקרעו מבתיהם . "
|
|