|
|
עמוד:12
המאמין באדם : ספר יובל לכבוד אבי שגיא ] 12 [ דמותו של אבי היא מופת לאישיות שלא רק מקבלת את עצמה אלא גם פתוחה להכיל את הזולת . תלמידיו וחבריו הרבים יעידו על האמפתיה העמוקה שלו, ועל הזמן האינסופי שהוא מקדיש לכל משאלה ובקשת ייעוץ . תלמידיו וחבריו אף יודעים, כי אבי הוא לוחם צדק ללא מורא וללא חת . כשהוא חש בעוולה, הוא איננו שוקט עד שעושה כל שביכולתו כדי לתקנה . הוא עומד לצידו של הנרדף והנדכא, ובעולם האקדמי יש לדאבוננו תופעות לא מעטות כאלה . כמי שעמד במוקד הניהול האקדמי במשך שנים רבות אני יכול להעיד על היושרה של אבי ועל התגייסותו למען החלשים והנפגעים באופן אישי . העולם האקדמי הוא משל בלבד . המחויבות של אבי לחברה, לתקינותה ולשלמותה היא מופת של אינטלקטואל מעורב בעל אחריות ציבורית . גדולי האומה משחרים לפתחו, והוא איננו מאבד לרגע את הפשטות, הישירות והצניעות . * ספר היובל המונח בידי הקורא פותח בסקירות על אבי שגיא האדם, המורה וההוגה . שני המאמרים הראשונים הם של תלמידים שהפכו למורים בזכות עצמם, והמאמר השלישי מנהל שיח עם הגותו של אבי . מאמרו של דוד אוחנה טוען, כי יש לראות באבי שגיא הוגה אישי, בהתאם להגדרתו את י"ח ברנר כ"הוגה המחפש מענה לשאלה קיומית אישית, גם אם תוכנה של כתיבתו חורג אל מעבר לעצמו" . עם תוכן זה של כתיבת שגיא מנהל המאמר דיאלוג באמצעות שלושה הוגים — ניטשה, קירקגור וקאמי — ובחינת ארבעה מושגים — אבסורד, ניכור, זרות וניהיליזם . באופן זה מנהלת גישתו האקזיסטנציאליסטית של שגיא שיח עם המסורת של “הומניזם דתי", החל מעקיבא ארנסט סימון ועד אליעזר גולדמן, יוסף אחיטוב, מיכאל בהט ודוד הרטמן . השער הראשון שער זה פותח את מחקרי הספר בסדרה של מאמרים על הציונות הדתית . מאמרה של גילי זיוון, “תאולוגיה במשבר — בעקבות ההתנתקות", מציג את התגובות התאולוגיות כפי שהן מתבטאות בשנים הראשונות אחרי פינוי גוש קטיף . הוא דן בשאלה, האם המשבר העמוק שחוו המתיישבים ותומכי ההתיישבות בגוש קטיף שינה תפיסות עומק תאולוגיות וזהותיות . המאמר מצביע על שתי תגובות שונות : לצד התגובות הממלכתיות המאופקות, שהיו נחלת הרוב, ופתרו את הדיסוננס בין “תכנית הגאולה האלוקית" למציאות בשטח על ידי הסבר כזה או אחר המצדיק נסיגה זמנית מתכונית הגאולה, החלו להישמע קולות אחרים . קולות אלו קראו לביקורת על דרכו הממלכתית של הרב קוק ובנו . הכאב והתסכול מהחלטות ומעשיי הממשלה הביאו לדחייה של תפיסת הגאולה בנוסח “קמעא קמעא" והפכו לזרמים “גאוליים" רדיקליים . בסוף המאמר מצביעה זיוון על כיוון נוסף,
|
|