|
|
עמוד:9
פתח דבר : חאבייר מיליי והקרב התרבותי | 9 השמאל ולא של הימין . אם השיטה של מהפכה אלימה ( בסגנון 1 שבמסגרתה קבוצה פוליטית משתלטת בכוח על אמצעי לניניסטי ) , הכפייה של המדינה, יוצאת מכלל שימוש או נדחית מסיבה כלשהי, עדיין נותרת שיטה חלופית, מורגשת פחות : להשתלט על האמצעים 2 כדי לעלות לשלטון ברגע שבו "המוח" האידאולוגיים והתרבותיים כביכול של האנשים נכבש . מכאן ההגדרה המפורסמת של גראמשי 3 הגדרה זו מדגישה כי למדינה כ"הגמוניה בעלת אמצעי כפייה" . 4 הם האמצעים לאלימות פיזית, שעל פיהם לרוב מאפיינים מדינה, למעשה רק מחצית מן המשוואה . המדינה היא בראש ובראשונה קונצנזוס תרבותי ( וזוהי ההגמוניה ) הנתמך, בסופו של דבר, בכוח הנשק . בני האדם הם יצורים תרבותיים . אנו נולדים, חיים ומתים מוקפים בדברים שהם פרי יצירתנו ופרי טיפוחנו . באמצעותם אנו מגדירים את עצמנו, מבינים את העולם ומעצבים את פעולותינו בהתאם . כל פעולה אנושית תלויה בפרשנות מקדימה — של הפחדים, של המטרות, של הערכים שעל כף המאזניים, של הסימנים והסמלים, של הסיפורים והמיתוסים, של האמונות והמנהגים, של המילים והצורות, של הטקסים והמסורות . התרבות מספקת לנו את חומר הגלם שבו אנו משתמשים, לרוב באופן בלתי מודע לחלוטין, בכל אחת מן הפרשנויות הללו, ובמובן זה היא מתערבת בקביעת פעולותינו . לפיכך, התרבות מצטיירת ככוח . מקס ובר הגדיר כוח כ"יכולת לכפות את רצונך במסגרת מערכת יחסים חברתית — בלי קשר לסיבה 5 התרבות היא כוח משום שהיא מהווה בסיס לסדרה ליכולת הזאת" . של התנהגויות . עיוות של הערכים, של הסמלים, של הסיפורים, של השפה וכדומה הופך לעיוות הרצון האנושי . לעיוות זה יש יתרון על פני עיוות המושג באמצעות כוח פיזי : הוא מורגש פחות לאין שיעור . הקרב התרבותי הוא צורת פעולה פוליטית המודעת לכוח שיש לתרבות בשני היבטים שונים לפחות, הקשורים זה בזה . היבט אחד טמון בכך שהתרבות היא מצבור של אמצעים ומוסדות שבאמצעותם התקשורת האנושית זורמת בלא הפסקה ומגדירה את המסגרות שעל
|
|