|
|
עמוד:8
קשה להבין את עליית חאבייר מיליי לשלטון בלי לעסוק במושג "קרב תרבותי" . אפילו הזרם המרכזי של העיתונות נאלץ לכלול אותו בניתוחיו, גם אם הפשיט אותו מכל עומק תאורטי . למעשה, המושג "קרב תרבותי" נישא כיום בפי כול : נראה כי נהפך לאורים ולתומים של ימינו, שבהם משתמשים כדי לפרש את מה שמכונה יותר ויותר "הימין החדש" . מעניין כי לפחות מאז המחצית השנייה של המאה ה- 20 נשלטה התרבות בידי אידאולוגיות שונות של השמאל . למעשה, התרבות שימשה מעין פרס תנחומים של השמאל, נוכח הניצחון החד-משמעי של המערכת הקפיטליסטית, התמוטטות הניסויים הטוטליטריים של הסוציאליזם הממשי, עליית הגלובליזציה הכלכלית ויצירת מערכת ייצור פוסט-תעשייתית, שבסופו של דבר הפכה את "מעמד הפועלים" למושג השייך לעבר, לבלי שוב . השמאלנים נהדפו לאחור והפכו את ה"תרבות" למפלטם : קולנוע, רדיו, טלוויזיה, יומונים, כתבי-עת, ספרים, בתי ספר, אוניברסיטאות, אמנות, תאטרון ומוזיקה . התאוריות המהפכניות של המאה ה- 19 ושל העשורים הראשונים של המאה ה- 20 לא הבינו כי לזירה העצומה הזאת, הנתונה בהתרחבות טכנולוגית ובירוקרטית מתמדת, יש חשיבות אסטרטגית בכל הקשור לקידום מהפכה פוליטית — עם יוצא דופן אחד : המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גראמשי . וכך, התפיסה שלפיה ה"תרבות" מהותית להשתלטות על מוקדי הכוח התיישבה במהלך המאה ה- 20 עם החשיבה האסטרטגית של
|
|