|
|
עמוד:14
מי שיש לו למה 14 לזמן ממושך בשעות הבוקר אחד מהם היה צריך לעמוד מחוץ לדלת הפתוחה ולהשגיח, במקום שבו רק איתן יכול לראות אותו והילדים האחרים לא, כדי לא להביך אותו . הפחד המשיך ללוות אותו במשך כל שנות הגדילה שלו . בשנות בית הספר היסודי פחד מגנבים, ובחטיבת הביניים הייתה לו חרדה מפני המוות . ההורים של איתן, דובי ויעל, לא נבהלו . מצד אחד, הם לא ביטלו את התחושה שלו, ומצד שני נטעו בו — בצורה איטית, מדורגת וסבלנית — את האמונה שהוא יכול להתמודד עם הקושי ועם הפחד . הם לא כעסו עליו כי הוא לא רצה להישאר לבד בבית הספר ולא כעסו עליו כי פחד ולא הצליח לישון בלילה, אבל בחרו שלא לפתור עבורו את הבעיות . איתן המשיך ללכת לבית הספר ולעשות את כל שאר הדברים שילדים אחרים בגילו עושים . דובי ויעל אמרו לו : "אתה תמשיך לעשות את מה שאתה צריך לעשות, ואנחנו כאן כדי לסייע לך" . ההתמודדות עם הפחד הביאה אותו לקחת יותר ויותר אחריות על החוויה ועל ההתנהגות שלו . באותה שיטה חינוכית נקט גם אביו של מפקד הפלמ"ח, יגאל 3 הוא מספר על המפגש אלון . בספר שכתב אלון על תולדות חייו הקרבי הראשון שלו, בהיותו נער בכפר תבור . יגאל הנער, יתום מאימו, בדיוק חגג בר-מצווה . השנה הייתה 1931 . המתח בין יהודים לערבים במושבות הגליל היה בשיאו . בארץ שלטו הבריטים, שלא הרשו ליהודים לאחוז בנשק . אביו של יגאל, ראובן פייקוביץ', קרא לו לאסם בחצר ואמר כי הנחת תפילין היא לא המצווה היחידה שתוטל עליו : "אתה נעשה לאיש", אמר ראובן, "ומעכשיו יהיה לך נשק משלך" . הוא הוציא אקדח, הושיט אותו ליגאל והורה לו לשמור עליו, לנקות אותו, וכמובן להסתיר אותו . יגאל היה נרגש מהמעמד — מעתה והלאה יחזיק בנשק כמו אחיו הבוגרים וכמו אביו . עם הנשק הגיעה אחריות כבדה : "הערב 3 יגאל אלון, 'בית אבי', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974 .
|
|