|
|
עמוד:11
מבוא | 11 הפלסטינים, להכיר במציאות מכאיבה זו . הם סיפרו לעצמם ולציבור שתביעת השיבה היא מהלך טקטי לצורכי משא ומתן, שבבוא העת הפלסטינים יוותרו עליה . כך הפכה משאלת הלב לקונספציה מוטעית . הכחשה דומה התרחשה גם לאחר הטבח הנורא ב- 7 באוקטובר . העובדה שהטובחים, שולחיהם ותומכיהם ראו ב״מבול אל-אקצא״ חלק מהמערכה על השיבה ושרעיון השיבה היה אחד מאבני היסוד של מעשה הטבח – כמעט שלא זכתה להתייחסות בציבוריות הישראלית . גורמים אחרים שהוזכרו היו המאבק על מסגד אל-אקצא והטענה שהיהודים ״מחללים״ אותו ו״פולשים״ אליו ; הרצון לשחרר מחבלים פלסטינים שכלואים בכלא הישראלי באמצעות חטופים ; מניעים דתיים אסלאמיים שמכוונים להרג יהודים, ועוד . רק אפשרות אחת – האפשרות שמאחורי הטבח עומד סיפור השיבה הפלסטינית – לא נידונה ברצינות . הפלסטינים ומנהיגיהם מדברים ומתכננים את השיבה כאמצעי וכמטרה כאחד . האמצעי הוא ערעור ישראל מבפנים, מינוף השיבה למהפך דמוגרפי שייצור רוב ערבי בתוך ישראל וישיב את הגלגל לאחור – אל הימים שלפני הקמת מדינת ישראל . המטרה היא חיסולה של ישראל כמדינה יהודית : ״להחזיר את הארץ לערבים ולא רק את הערבים לארץ״ . 8 זוהי גם הסיבה שבגינה מסרבים הפלסטינים עד היום להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי : הם רואים בהכרה זו מכשול בדרך למימוש השיבה . לחלום השיבה שותפים גם חלק מערביי ישראל ומנהיגיהם . אף שהם עצמם אינם פליטים ורק עקרו מאזור אחד בשטחי מדינת ישראל לאזור אחר, הם שואפים לשוב אל יישובי האם שלהם ולבתים שבהם התגוררו . גם לשאיפה זו ממדים מעשיים . גופים כ״מועצת השיבה״ ואדריכלים פרטיים ערביים – ולעיתים גם אדריכלים יהודים – מכינים תוכניות מפורטות ליישוב מחדש של צאצאי עקורים 8 עדי שורץ ועינת וילף, מלחמת זכות השיבה, חבל מודיעין : דביר, ,2018 עמ' 51 .
|
|