|
|
עמוד:13
משל המנהרה | 13 שחילחל לתודעה יצר מצב שבו מי שמוגן — לא יכול להילחם במי שאינו מוגן . איך אפשר להילחם עד חורמה בזורקי האבנים, או כלשונו הלא-עדינה של יצחק רבין ז"ל, "לשבור להם את הידיים והרגליים", בזמן שלא נגרם שום נזק ? חוסר הסימטריה הבעייתי הֶחְריף עם איום הרקטות . איזו הצדקה יש לירות ארטילריה כשבצד שלנו כיפת ברזל, ובצד שלהם אין ? הפער בין ההיגיון לבין התוצאה ברור . לכאורה, אדם רציונלי יכול לומר לעצמו שזכותה של מדינה להגן על עצמה גם אם קיים רק פוטנציאל לנזק ולא נזק של ממש, אלא שפוטנציאל אינו עובר מבחינה חזותית וחווייתית — וזה מה שמשפיע הן על דעת הקהל בישראל והן על הלגיטימציה של ישראל בעולם כולו . האם עלינו להפסיק את המיגון כדי להנפיק תמונות הרס וזוועה אמיתית ? מובן שלא . אנו חייבים להילחם בתופעת הטרור עצמה, ולא להתכסות באלפי פלסטרים יקרים במיוחד, שלא מצליחים לכסות את כל המוגלה שבעולם . ב- 2001 החלו מחבלי רצועת עזה לשגר קסאמים על שדרות והסביבה . הרקטות נהפכו לחלק מהמציאות היומיומית של תושבי הנגב המערבי . שנה קודם לכן כבר סבלו יישובי גוש קטיף מפצצות מרגמה פשוטות יותר . מעניין להיזכר שאחד המבצעים שאליהם נשלחנו בסדיר היה מעצר של מי שייצר את הקסאמים הראשונים . לו מערכת המשפט הייתה גוזרת עליו ועל בני משפחתו עונש מרתיע כהשלכה על כל מי שייהרג מאותן פצצות — האם המציאות הייתה משתנה לטובתנו ? הרי לכאורה, די שרקטה אחת תנחת במקום מגורים צפוף או בגן ילדים כדי שצה"ל יֵצא למבצע נרחב להשמדת התשתית הרקטית ברצועה . מבצע כזה היה נמשך זמן מסוים ועולה כך וכך מתקציב הביטחון . אבל מדינת ישראל צימצמה את מבטה לראיית מנהרה — לא האיום הוא הבעיה אלא הכלי — והשקיעה את מיטב התושייה, היצירתיות והכסף במערכת כיפת ברזל .
|
|