|
|
עמוד:12
12 | חומה ומסגד תלונה לחיילים במוצב סמוך . כיום אני מתגעגע לימים שבהם הפחד הגדול היה מפני זריקת אבנים . אבל ההידרדרות היא לא גזירת גורל, היא תוצאה של מדיניות התמגנות מפני האיום הנוכחי שמעל פני השטח, ולא בזה שמתחתיו . אנחנו מכורים לשקט . התשוקה לשקט גורמת לנו להתעלם מרצון אויבינו, ולהתייחס רק ליכולתם — וגם זה, רק כשאין ברירה . זורקים אבנים ? נמגן חלונות . יורים ? נוסיף מיגון . זורקים מטענים ? נשלח ליווי צבאי . אבל ככל שאנחנו מתמקדים רק במה שאויבינו מסוגלים לעשות, ולא במה שהם רוצים לעשות, הם ממשיכים לשכלל את היכולות שלהם, ומוצאים בכל פעם פתרון למכשול החדש שהצבנו . את שירותי הסדיר עשיתי בעזה, כחייל בגבעתי . אלו לא היו ימי "אנו-באנו" או טרום אוסלו, אלא 2002 , בעיצומה של האינתיפאדה השנייה . לביצוע המעצרים הראשונים נכנסנו עם ג'יפים צבאיים פשוטים . כשירו עלינו, עברנו לרכבים ממוגני ירי . כשזרקו מטענים על הרכבים, עברנו לנגמ"שים — עד לאסון הנגמ"שים ב- 2004 , שבו נהרגו שישה לוחמי פלחה"ן גבעתי בזייתון . הכרתי אותם היטב . למחרת, ברפיח, נהרגו חמישה נוספים . המעבר מג'יפים לנגמ"שים התרחש בתוך שלוש שנים בלבד . כשחזרתי לעזה כקצין מילואים בסבבי הלחימה שלאחר הנסיגה, הפקודות היו ברורות : נכנסים רק עם טנק . אבל אז הופיעו מטענים, וגם הטנקים נכנסו רק אחרי ש- D9 פינה להם את הדרך . לא התמודדנו עם הרצון של ארגוני הטרור, בגיבוי עממי רחב, לפגוע בחיילי צה"ל, אלא רק עם האמצעים שבהם הם השתמשו . התוצאה — יותר התמגנות מצידנו, ויותר תעוזה מצידם . כשהחברים עברו מגג לגג בזייתון לאסוף את שרידי חללי אסון הנגמ"ש, זריקות אבנים על רכב נראו אז חלום רחוק . ההתמגנות מפחיתה גם את הלגיטימציה להילחם . השיח המידתי
|
|