|
|
עמוד:12
12 | המדינה אינה זמינה כעת העוטף", או האשמת הדרג הצבאי, המטכ״ל ו"הדיפ-סטייט" בבגידה מבפנים ובהבערת מדורת הרפורמה . הבעיה בניתוחים הללו היא שהם נכתבים מתוך "פוזיציה" . הכותב יורה את החץ ורק לאחר מכן מסמן סביבו את המטרה . הוא מנתח את המציאות מתוך השוחה הפוליטית שבה התחפר עוד לפני המלחמה, ובכך הוא מחמיץ, בהכרח, את זרמי העומק . בספר הזה לא תמצאו זאת . הניסיון שלי כאן הוא כן : להתעלות מעל העצים כדי לזהות את היער . לשם כך יש לצאת מן הפוזיציה, להתרומם מעל רעש ה"כן ביבי / לא ביבי", ולצלול אל המצולות . אני מבקשת לחקור את הזרמים התת-קרקעיים בחברה הישראלית ובמנגנון הציבורי שלה — אותם כוחות עמוקים שהובילו את מדינת ישראל לקריסה פנימה ברגע האמת . הטענה המרכזית שאני מניחה בפניכם היא שהקריסה — גם ב- 2006 וביתר שאת ב- 2023 — אינה תוצאה של חוסר תקציב או של חוסר כישרון . ב- 25 השנים האחרונות נתונה החברה הישראלית במלחמת אזרחים שקטה אבל אכזרית . אין זו מלחמה על טריטוריה, אלא מלחמה על הנשמה . מלחמה על השאלה "למה אנחנו כאן ? ״ . כאשר אומה מצויה במלחמת זהות פנימית, מוסדותיה משתתקים : פקיד שאינו יודע את מי הוא משרת, קצין המבולבל לגבי צדקת הדרך, ומערכת משפט המתנתקת משורשי העם — כל אלה הם תוצריה הישירים של אותה מלחמה . המערכת קרסה לא משום ש"גנבו לה את המדינה", אלא משום שאיבדה את המצפן המשותף . עם כל הרצון לניתוח אובייקטיבי ומקצועי, עליי להודות : אינני נייטרלית ואינני משקיפה מן האו״ם . אני כותבת מתוך הלב המדמם של עמי . אם האסון הנורא הזה הוכיח דבר אחד, בבהירות מסמאת עיניים, הרי זה הדבר הבא : לפני כל זהות שבטית, לפני כל שיוך פוליטי, לפני היותנו "ימנים" או "שמאלנים", "תומכי רפורמה" או "מתנגדיה" — אנחנו יהודים . זהו הלקח הצורב שנצרב בבשרנו . האויב לא הבדיל בינינו . הוא לא שאל למי הצבענו בבחירות האחרונות . הוא
|
|