|
|
עמוד:10
10 | המדינה אינה זמינה כעת במשך שבועות ארוכים, וניסינו למצוא פתרונות למגוון תקלות : בית מרקחת סגור, מחסור בתרופות, חוסר בטיטולים למבוגרים . אבל במקביל, בתוך החמ״ל הזה, מתחת לאדמה, התחלתי לחוש כיצד האדמה היציבה של המדינה רועדת . כל שיחת טלפון חשפה עוד סדק במערכת שאמורה הייתה להגן עלינו . חיילים סיפרו על מחסור בציוד, ראשי רשויות זעקו לעזרה שלא הגיעה, ובכל אותה עת להוריי לא היה מקלט שמיש להסתתר בו, ואחי נלחם בלבנון . השקט מצד המדינה ומערכותיה רעם יותר מכל נפילת טיל . אט-אט חלחלה ההבנה שאנחנו לבד . שהמדינה — אותו מושג מופשט וחזק שבשמו פעלנו — פשוט אינה נמצאת שם . הידיעה שאחי נכנס ללבנון, לאחר שהרמטכ״ל ששלח אותו לשם מכר את מניותיו, כשהוא ללא הציוד המתאים וללא מזון, בעוד מפקד האוגדה שלו מתראיין ברדיו ותוקף אותו ואת חבריו — בזמן שהם נלחמים — על כך שפרצו לחנות מקומית כדי להצטייד במזון, עוררה בי זעם שאין לתארו במילים . אותו אוגדונר, שבמקום לשאת באחריות להכנסת חיילים לקרב ללא מזון, בחר להשקיע את זמנו בעת מלחמה בריאיון לרדיו, תוך התהדרות בערכיות מדומיינת על חשבון לוחמיו שהתייבשו בשטח . המלחמה ההיא נפתחה לקול תרועות תושבי הצפון, שגיבו את הממשלה באופן מוחלט ודרשו ממנה "לעשות סדר" בלבנון . היא הסתיימה בתחושת בגידה עמוקה . הרמטכ״ל שמכר את מניותיו, הימ״חים הריקים, הפקרת העורף, חוסר התפקוד של פיקוד העורף וקריסת משרדי הממשלה והרשויות המקומיות — כל אלה הולידו תחושה מצטברת של שבירת החוזה הבסיסי שבין המדינה לאזרחיה . לצערנו, בישראל שלאחר 7 באוקטובר, מלחמת לבנון השנייה נדמית כיום "קטנה" . לא טבח ואזרחים נרצחים, ללא חטופים — "רק" מלחמה כושלת . אבל במובנים רבים, המחדלים של אותה מלחמה הם המחדלים של האסון שבא עלינו . עבורי, הם סיתתו מחדש את תפיסת המציאות . התחושה הייתה שכל חומות ה"מובן מאליו" שלי, אותן אמיתות-יסוד שבתוכן גדלתי ושעל פיהן פעלתי, קרסו ברעש אדיר .
|
|