|
|
עמוד:12
השביל הנופל אל התהום 12 ׀ והזדרזו לטעון שאין "חובה לגלות" כי הכול ידוע . קצנלסון הזכיר שהם׀ הוכיחו בנקל שלא הייתה כל התעלמות מיעקב שטיינברג, שיצירתו נחקרה ונידונה ומיעוט קוראיה נובע "מחמת אופיה וטיבה של יצירה 5 למקראזו כשלעצמה, שמיטיבי טעם בלבד עשויים לבוא בסודה" . ההוכחה, בדמות המונוגרפיה החדשה, הוא תקף את הא-היסטוריות של זך ואת שגיאותיו הברורות . שימושו של זך בשירת יעקב שטיינברג עורר פולמוס עוד בשעתו, 6 לענייננו חשובה במיוחד הדרךוהוא לא שכך גם שנים רבות אחר כך . ששב בה קצנלסון אל פולמוס זה, כי ניכרת בה הבעייתיות שתיחקר בספר הזה — טיבו המגולה-מכוסה של פרק מסוים בשירתו של יעקב שטיינברג . פרק זה התחולל מ- 1907 עד ,1923 שנים שבילה בהן שטיינברג ב"גלות", מנוכר לשיח המרכזי של השירה העברית . בראשית דרכו היה שטיינברג מתלמידי ביאליק ואחד ממשוררי התחייה . הוא היה לשם דבר אחרי שספרו הראשון עורר את הערכתו של המשורר הלאומי, וביאליק אף מנה אותו בין היורשים שמינה 7 עם זה סר חינו של שטיינברגלעצמו עם זלמן שניאור ועם יעקב כהן . בעיני המבקרים אחרי שכתב במוצהר פואטיקה דקדנטית וניהיליסטית והשתמש בה באירוניה מרירה, והיא נעשתה לנימה השלטת בספרו השני והשלישי . באותה העת ראו המבקרים והאידאולוגים של ספרות התחייה במגמה פואטית זאת את ביטויה של נפש חולה, שטחית ולא בוגרת, ביטוי של אדם שאיבד את דרכו . בד בבד עם עבודתו בשפה העברית זכה שטיינברג להערכה רבה גם כיוצר ביידיש . הוא כתב ביידיש בהרחבה והופיע תדיר על הבמות המרכזיות ביותר של ספרות היידיש כמשורר, סופר, מחזאי ומסאי . ב- 1914 היגר שטיינברג לפלשתינה והפסיק לכתוב ביידיש . אחרי מלחמת העולם הראשונה נסע לברלין . לאחר שובו לתל אביב, בשנות העשרים, נתפס כמי שתיקן את 5 קצנלסון, "מונוגראפיה על יעקב שטיינברג", 169 ; כהן, אספקלריות, 181 . 6 ראו הולצמן, עד הלום, 369 ; ברזל, שירת התחייה, 712 - 713 . 7 במאמר "שירתנו הצעירה" . ביאליק, כל כתבי חיים נחמן ביאליק, רל – רלה .
|
|