|
|
עמוד:11
[ 11 ] ס פ ר ד ב ר י ם ו ח ו מ ר ה מ ו ר ש ה ש ב ו בית מקרא סז / א ( תשפ"ב ) פרופורציה בין שני הסעיפים . הבעל שבא בטענת שווא על כלתו נענש במלקות ( "ויסרו אותו" — פס' 18 ) ובקנס של מאה כסף ( פס' 19 ) הניתנים לחותן, שהם כפליים מדמי המוהר . ואילו הכלה, אם לא נמצאה בתולה, נהרגת בסקילה ( פס' 21 ) . הדין החמור הזה גם סותר לחוקים אחרים ולפרקטיקה המשפטית העולה מסיפורים שבמקרא . מסתבר שהדין החמור ואף האכזרי שנגזר על הכלה שלא נמצאה בתולה נתחבר באותו חוג שביטא את קנאותו בחקיקה נגד עבודה זרה וגזר בהתאם חרם על כל יושבי כנען האליליים . ובאמת, אותה הסיסמה "ובערת הרע מקרבך" ( כב 21 ) היא המסכמת שניים מהחוקים נגד עבודה זרה ( יז 7 ; יג 6 ) . יש כאן סגנון משותף המבטא אידיאולוגיה אחידה . יש להילחם "באש ובחרב" נגד כל תופעה שלילית המצויה בעם . כמקרה הבת שזנתה כך מקרהו של הבן הסורר והמורה ( כא 18 - 21 ) ; אף כאן חומרה יתרה המסיימת ב"ובערת הרע מקרבך", ואין כל פרופורציה בין חטאו של הנער ( "איננו שמע בקלנו זולל וסובא" ) ובין עונשו . לא בכדי בוטל הדין המקראי על ידי ההלכה היהודית שהלכה וצמצמה את תחולתו, עד שאחד התנאים פסק : "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב ? לומר דרוש וקבל שכר" ( תוספתא, סנהדרין יא, ו ; בבלי, סנהדרין עא, ע"א ) . כללו של דבר, הרובד העיקרי של ספר דברים, הדורש את ייחוד הפולחן ונלחם בכל תופעות של עבודה זרה, הוא שפסק חומרה יתרה הן בדיני המלחמה הן בדיני המשפחה . החמרה זו מתאימה לקנאות של מהפכת ייחוד הפולחן . לא משפטנים חיברו את הדינים האכזריים, אלא קנאים דתיים שבלהט המהפכה אפילו זבחו את כוהני הבמות על מזבחותם ( מל"ב כג 20 ) . [ ג ] חומר המורשה שבספר דברים גם נמצא בסקירה היסטורית שבו, הכוונה היא ל'מקרא 5 הריבוד שבפרשה זו כבר ניכר בכפילות שבפס' 4 ו- 11 . פעמיים ביכורים' ( כו 1 – 11 ) . נאמר שמניחים את ( טנא ) הביכורים לפני ( מזבח ) ה' וכל הנאום המסיים "ועתה הנה הבאתי" ( פס' 10 ) איבד את טעמו כאשר הטנא כבר הונח לפני המזבח . יתר על כן, פעמיים פתח המאמין במאמר לפני ה' ( פס' 3 , 5 ) . אין זאת אלא שביקש סופר משני להטעים את תפקידו של הכהן בטקס ( פס' 3 - 4 ) ולהשלים את ההכרזה לפי טעמו . נתרכז בהכרזה . בעיקרה היא פותחת "ארמי אבד אבי" כלומר ביעקב שירד מצרימה . הוא היה נווד, הפך לגר במצרים, ואז שועבד והיה לעבד . כשהיו בני ישראל בדיוטא התחתונה, אז זעקו אל "ה' אלהינו" ( לפי תרגום השבעים ) ואז התערב ה' בגורלם, הוציאם מעבדות ונתן להם את הארץ, "ארץ זבת חלב ודבש" . ההכרזה הזאת דיברה על 5 ביתר פירוט דנתי בפרשה זו במבוא, עמ' 49 – 55 .
|
|