|
|
עמוד:14
[ 14 ] יג א ל ב ל ו ך ו נ ת ן ו ס ר מ ן בית מקרא סו / א ( תשפ"א ) זו של המושל עולה ומתגלה התפיסה לפיה חטיפת אדם חופשי לשם מכירתו היא פשע מתחום דיני הנפשות, עליו צפוי הפושע לעונש מוות ( דין זה נקבע 22 אותה תפיסה מופיעה גם בחוק במפורש גם בסעיף 14 של חוקי ח'מורפי ) . 23 המקראי בספר הברית : "וְגֹנֵב אִישׁוּמְכָרוֹוְנִמְצָא בְיָדוֹמוֹת יוּמָת" ( שמ' כא 16 ) . בספר דברים מובא אותו חוק בניסוח שונה, אך עדיין החוק קובע עונש מוות לפושע : "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת 24 קריאה קפדנית במכתב מעלה הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" ( דב' כד 7 ) . נקודה מכרעת נוספת : דבריו הנזעמים של אידין-אַנַּוּמלמדים על קיומן במקביל של שתי תפיסות משפטיות במקרה של דיני נפשות : אחי החוטף סבר כי אפשר לשלם בדמים על הדם שנשפך, בעוד אידין-אַנַּוּסירב להעלות את האפשרות הזאת על הדעת, וגרס כי על דם שנשפך חייבים להיענש בדם . תפנית דרמטית התרחשה כאשר אידין-אַנּוּשלח את החוטף לדין בפני זימרי- לים : החוטף, שכנראה היה פורע חוק ובעל אופי נמרץ, הצליח להימלט . בהיעדר הפושע עצמו, נתן אידין-אַנּוּהוראה לתפוס את בני משפחת החוטף כבני ערובה, ואחיו — כנראה אותו אח שקודם לכן הציע לאידין-אַנּוּתשלום כספי — הוא זה שנמסר לידי אחִי החטוף ונשלח אתו למלך מארי . אידין-אַנּוּמפציר במלך לשפוט את מי שיובא אליו למשפט — אחיו של החוטף, שהרי החוטף עצמו נמלט — באופן שיטיל אימה, כדי להרתיע פורעי חוק נוספים בתחום שיפוטו . 22 ג'קסון, השוואה, עמ' 153 ; גרינגוס, חוקים במקרא, עמ' 185 . 23 בפסוק זה, וא"ו החיבור הפותחת את הפסוקית "וְנִמְצָא בְיָדוֹ" היא מילית ברירה — כלומר, מדובר במצב שבו אדם חטף ( "גנב" ) אדם אחר ומכר אותו, או שהחטוף עדיין נמצא בידו ( קאסוטו, שמות, עמ' 188 ) . ממילא אין צורך לראות את הפסיקות "וְנִמְצָא בְיָדוֹ" כתוספת מאוחרת לפסוק המקורי, כפי שפירש אותה דאובה ( מחקרים בחוק המקראי, עמ' 95 ) ובעקבותיו ג'קסון ( חוקי חוכמה, עמ' 293 , הערה 9 ) . קאסוטו אף מצביע על זיקה בין החוק בספר הברית לסיפור מכירת יוסף למצרים ( בר' לז ) . אולם, לאור בעיית היחס בין מחזור סיפורי יוסף למקורות האחרים המונחים ביסוד התורה ( רופא, מבוא לספרות התורה, עמ' 84 - 85 ) , אפשר שהן החוק בשמ' כא 16 והן הסיפור בבר' לז משקפים, כל אחד באופן עצמאי, תופעה שהייתה מוכרת היטב בחיי עם ישראל ושכניו בתקופת המקרא . 24 אוטו ( עשרת הדברות, עמ' 298 ) , רואה באזכור "אֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" השתקפות של קיום מוסדות משפט — לפחות בתפיסתו האידיאלית של ספר דברים — שסמכותם חלה על כל עַם ישראל, להבדיל מחוקי ספר הברית שהיקף תחולתם אינו מפורש, ובמקרה של חטיפה נראה שהאחריות על ענישת החוטף נמסרה בהם למשפחתו של החטוף ( ראו גם : אוטו, עבירות כלפי אדם, עמ' 42 ) .
|
|