|
|
עמוד:9
8 | כשלי הפרוגרסיביות : קריאה להומניזם מעשי השמאל לא ראה בה איום אלא לכל היותר מופע של מהפכנות נעורים החותרת באופן ראוי לצדק ושוויון, גם אם כזה הבא לידי ביטוי באורח גרוטסקי, מגוחך או מוגזם מבחינה סגנונית ורטורית . כיום, שנים ספורות לאחר מכן, דומה שהתמונה השתנתה כליל . אחד המאפיינים הבולטים של הנעורות הוא נטייתה לייצר נרטיבים פשטניים וכוללניים של ״טובים״ מול ״רעים״ . על פי רוב, קו השבר הזה מקביל ליחסי כוח ודיכוי ( חלשים-מדוכאים-טובים מול חזקים-מדכאים-רעים ) וכן לזהויות גלובליות ( המזרח הטוב מול המערב הרע ) . כשלעצמם, המסגורים הללו אינם כה בעייתיים ובהחלט ניתן למצוא להם עיגון עובדתי והצדקה מוסרית . אלא שהמסגרת התיאורטית הקשיחה הזו עשויה לתפקד — ולמעשה אכן מתפקדת — כמדרון חלקלק . כך, כל זיקה של מערביים למזרח נתפסת כחלק מניסיון לניכוס, גזילה, שליטה ויצירת היררכיה סימבולית וממשית . מופע מטריד בהרבה של אותה התופעה ראינו מעט לאחר שבעה באוקטובר — תלישת פוסטרים ובהם תמונות החטופים הישראלים בעזה, כפי שקרה למשל בניו יורק . זו הייתה תוצאה ישירה של התפיסה ה״נעורה״ של כלל הפלסטינים מאז שבעה באוקטובר כקורבן מוחלט של הפשעים הישראליים, ושל כל הישראלים כמדכאים וכובשים . מכאן קצרה הדרך ל״הכרח״ למחוק את נוכחותם של הקורבנות הישראלים מהמרחב הציבורי . התפיסה הזו איננה רק מעוותת מבחינה מוסרית, אלא גם לוקה בהתבוננות גסה ולא מדויקת על המציאות . זה הפרדוקס : אף שהנעורות בפרט והפרוגרסיביות בכלל הן חלק מתרבות פוליטית שנחשבת בשיח הציבורי לשמאלנית, בפועל הן קוראות תיגר על עקרונות שמאליים והומניסטיים רבים . עוד לפני שבעה באוקטובר, וביתר שאת אחריו, הבחנתי בעוד ועוד קולות המבקרים את הפרוגרסיביות מתוך עמדה שניתן בהחלט לכנותה פרוגרסיבית . אלה אנשים שמקבלים לחלוטין
|
|