|
|
עמוד:12
12 | ההמצאה האחרונה היטלטלנו בין תקווה לייאוש . ואז הגיעה שיחת הטלפון שהודיעה לנו שדודו נפטר . אני זוכר בבהירות את הכאב החד שחשתי ברגע שבו שמעתי את הבשורה . איך יכול להיות שמישהו אהוב כל כך, שרק לפני רגע צחק, דיבר, נגע – פשוט איננו ? איך אדם יכול להיעלם כך פתאום, בלי אזהרה, בלי הזדמנות להיפרד ? יותר מכול, בער בי כעס על המוות המיותר, חסר ההיגיון הזה . כעס חסר אונים של ילד שאינו מוכן להשלים עם המחשבה שהעולם עדיין לא מצא דרך למנוע אסונות כאלה . איך ייתכן שכל האנשים החכמים בעולם לא הצליחו לשים סוף לתאונות הדרכים ? לרפא את כל המחלות ? להציל אותנו כשאנחנו זקוקים לעזרה ? באותו רגע של צער ותסכול, נולדה בי האמונה בכוחה של הטכנולוגיה . הייתי בוגר מספיק כדי להבין שטכנולוגיה אינה פתרון קסם לכל בעיות העולם, אבל הייתי משוכנע שהיא מסוגלת לפתור רבות מהן . האמנתי שטכנולוגיה יכולה וצריכה להפוך את העולם למקום בטוח יותר . טוב יותר . חלמתי על עתיד שבו טרגדיות מיותרות כמו זו שגבתה את חייו של דודו יהפכו לנדירות, אולי אפילו בלתי אפשריות . לא ידעתי זאת אז, אבל בעצם ייחלתי למהפכת הבינה המלאכותית . שיעור באינטליגנציה בתחילת דרכי כמהנדס, הייתי חבר בצוות שעבד על פרויקט פורץ דרך בתחום השבבים . על כתפינו הוטלה משימה כבדה – פיתוח מוצר שביצועיו יעקפו משמעותית את אלו של המתחרה ששלטה בשוק, תוך עמידה בלוחות זמנים קשוחים ונוקשים . ציפיות ההנהלה היו גבוהות והלחץ הורגש בכל פינה, אבל הצוות הגיב לאתגר באופן מרשים : כולם הפגינו מוטיבציה גבוהה, עבדו קשה בשיתוף פעולה הדוק, והפרויקט התקדם היטב . שבועיים לפני מועד ההשקה צצה בעיה קריטית באחד המרכיבים במערכת שהיה בתחום אחריותי . למען האמת, הבעיה היתה מוכרת זה חודשים, אבל המורכבות שלה לא הוערכה כראוי ולכן הטיפול בה נדחה לשלבים האחרונים של הפרויקט . שאר המרכיבים התקדמו בהתאם ללוח
|
|