|
|
עמוד:14
14 מבוא וכך, הוא ואני בילינו את עשרת הימים הבאים בתרגול תקשורת אינטנסיבי, שבו הקניתי לו את הטכניקות שהמצאתי לפני יותר מעשור וחצי כשלימדתי במוסדות כמו בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה, בתוכניות לתואר שני ושלישי, והדרכתי בארגונים כמו ליגת הבייסבול, הקרן העולמית לשימור חיות הבר ובשלושה מתוך חמשת משרדי עורכי הדין הגדולים בעולם . בערב העימות ישבתי בחדר מאחורי הקלעים, בתיאטרון פוקס ההיסטורי בדטרויט . כיוון שעבודתי נשלמה בינתיים, לא היה לי מה לעשות אלא לצפות בסי-אן-אן כמו יתר אמריקה . כולם היו מתוחים — אירוע של שלוש שעות עשוי להניב חמש דקות בלבד של דיבור למועמד פחות ידוע כמו יאנג, ואף על פי כן, היו לו נושאים שהוא רצה מאוד להכניס לשיח הלאומי . בתוך דקות מתחילת העימות, יאנג היה מועמד שונה . המסר שלו עבר וזכה לשבחים בערוצי חדשות חשובים ולדירוג גבוה בהערכות הפרשנים . והחשוב מכול, ההופעה הזאת תיקנה את מסלול הקמפיין שלו : בארבעים ושמונה השעות הבאות הוא גייס את הסכום הגדול ביותר עד כה . אני גאה בעבודה שעשיתי עם אנדרו . אבל עם כל גאוותי על הסיפור הזה, הוא מעלה שאלה מטרידה — שאלה שקשורה ישירות לסיבה שבגללה כתבתי את הספר הזה . הקמפיין של יאנג הטיס אותי על פני המדינה כדי להצטרף לצוות שלו אחרי הופעתו הראשונה הכושלת, ובשבועיים שלאחר מכן הייתי צמוד למועמד מסביב לשעון ממש . וזאת השאלה המטרידה : מה קורה לאנשים שאינם רצים לנשיאות ושאין להם משאבים לקמפיין נשיאותי ? אין ספק שיש בחייהם רגעים חשובים שבהם היכולת לומר את המילים חיונית . האם החיים התקשורתיים שלהם נחשבים פחות ?
|
|