|
|
עמוד:8
8 רוקסי נפוסי העצמית שלי הייתה אפסית, ואחרי שורה של מערכות יחסים כושלות, הרגשתי מאוד לבד . בדיוק חזרתי מתאילנד, אליה נסעתי בשביל קורס מורה-תלמיד בן חודש להוראת יוגה . נסעתי לא רק בתקווה לקבל הכשרה שבעזרתה אוכל אולי לבנות סוג של קריירה מקצועית, אלא גם כדי לרפא את כאביי ולשנות את דרכיי הנהנתניות וההוללות, מעצם כך שאתרחק מפיתויי העיר הגדולה . אך פחות מיממה לאחר ששבתי ללונדון מצאתי את עצמי באותו מעגל מוכר ; מעשנת, שותה ומשתמשת בסמים . וזה היה הרגע — ולא בפעם הראשונה — שבו הרגשתי שהגעתי לתחתית . הייתי מיואשת לגמרי . אם אפילו חודש של התבוננות פנימית, מדיטציה יומית, מזון לא מעובד ומאתיים שעות יוגה לא עזרו, מה יעזור ? שבורה לגמרי, התקשרתי לחברתי סופיה . מתי כבר אהיה מאושרת ? שאלתי אותה . היא אמרה לי, "אתמול בערב האזנתי לפודקאסט על משהו שנקרא זימון מציאות . אשלח לך את הקישור עכשיו, אני חושבת שזה יכול באמת לעזור לך . " הייתי בדיוק בדרך למניקור, אז חשבתי שאם ממילא אני הולכת לשבת בחוסר מעש בזמן שמורחים את ציפורניי בלק, אשים אוזניות ואאזין לזה . כשאני נזכרת בסיפור הזה עכשיו, יש לי תמונה כל כך חיה בראש ; אני רואה את עצמי יושבת בכיסא לבן, לבושה בטייץ שחור וג'קט ג'ינס רחב, כשמורחים
|
|