|
|
עמוד:14
עמיתי הצליחו להשתחרר מלהיות "מי שהם" ואימצו באופן מלא את התפקידים שהם שיחקו, הופעתם נהיתה דווקא יותר משכנעת, יותר מהנה ומושכת, יותר "אמיתית" . כשהם שיחקו דמות, משום מה זה לא גרם להם להיראות פחות "אותנטיים" . זה דווקא גרם להם להיראות יותר אמיתיים . עכשיו אני יודעת שכוח הוא לא אישי, לפחות לא כפי שחשבתי בעבר . בחיים, כמו בתיאטרון, הכוח בא עם התפקידים שאנחנו משחקים . שחקנים, אם הם מצליחים, לא מאפשרים לתחושות חוסר הביטחון שלהם למנוע מהם להיות מי שהם צריכים להיות כדי לעשות את עבודתם . כדי לעשות היטב כל עבודה שהיא, כדי להיות מי שאנחנו שואפים להיות וכדי להיות אפקטיביים בשימוש שלנו בכוח ( בין שאנחנו מרגישים שיש לנו כוח ובין שלא ) , עלינו להתרחק מהדרמה הפרטית שלנו וללמוד כיצד לשחק את התפקיד שיש לנו בסיפור של מישהו אחר . אני יכולה לחוש חוסר ודאות לגבי עצמי בתפקיד "הפרופסורית", אבל האמת היא שזאת מי שאני . כאשר אני מגלמת את תפקידי כפרופסורית, אני לא מעמידה פנים ; אני מכירה בקיומה של מציאות חברתית משותפת ומקבלת עלי למלא בה את התפקיד שלי . אנחנו לא תמיד מרגישים בנוח עם הרעיון שאנחנו מחזיקים בידינו כוח . אבל כדי להשתמש היטב בכוח אנחנו חייבים להביא את החלק הטוב ביותר בעצמנו לידי ביטוי ברגעים הנכונים, ובה בעת להרחיק את החלקים מעוטי הביטחון והפחות מועילים . או במילותיה של השחקנית הגדולה ג'ודי דנץ', "הטריק הוא לקחת את העבודה ברצינות, אבל בשום פנים ואופן לא לקחת ברצינות את עצמך" . 14 לשחק בכוחכוח
|
|