|
|
עמוד:14
נפתלי וגנר 14 אך קונדרה מעמיד את הדימוי רק כדי להנגידו עם התנועה הפוכת – הכיוון, הנדירה יותר, אשר באה לידי ביטוי בצורת הווריאציה : צורת הווריאציות היא צורת הריכוז המרבי . היא מאפשרת למלחין לדבר רק על הדבר עצמו, לגשת ישר ללוז . לנושא הווריאציות לעתים לא יותר משש – עשרה תיבות . בטהובן נכנס לתוך שש – עשרה התיבות כאילו ירד במנהרה לפנים כדור – הארץ . ההצטמצמות ל"דבר עצמו" עשויה להתפרש כניגוד של ריבוי הנושאים ( הפוליתמטיות ) , אשר מאפיין את התקופה הקלאסית המאוחרת . אולם תפיסה זו מנוגדת לגישה הרווחת בקרב מנתחי המוזיקה, המנסים לחשוף את האחדות המוטיבית הסמויה העומדת מאחורי הריבוי הגלוי לאוזן . קשה להאמין שקונדרה בוחר במודע להתעלם מהאחדות המוטיבית המפורסמת של בטהובן, זו המזינה את הנושאים השונים ומקשרת ביניהם ביצירותיו ; ככל הנראה הוא רואה בפיתוחו של מוטיב ובגלגוליו השונים לאורך פרק "רגיל" משום התפרשות עלילתית במרחב החיצון, דהיינו "מסע לאינסוף הראשון" — הוא "האינסוף הגדול" שאין ברצונו להרחיב עליו את הדיבור . "המסע לאין – סוף השני אינו הרפתקני פחות ממסע האפוס . כך יורד הפיזיקאי לקרביו המופלאים של האטום" . קונדרה אולי מהדהד כאן את הניגוד שבין תורת היחסות לתורת הקוואנטים, לפחות כפי שאלו מצטיירות בקרב הציבור הרחב . בעוד שהראשונה מסוגלת לטפל בגופים הגומעים מרחקים אדירים במהירויות הקרובות למהירות האור, הרי שהשנייה עוסקת בחלקיקים אלמנטריים הנשלטים על ידי חוקי אי – ודאות שונים ומשונים . ואם הדימוי הפיזיקלי לא מצליח לשכנע, יש באמתחתו של קונדרה גם דימוי מעולמה של הבוטניקה, המקוטב כאן עם עולמה של האסטרונומיה : "בכל וריאציה מתרחק בטהובן יותר ויותר מן הנושא המקורי, שבווריאציה האחרונה אינו דומה לעצמו יותר משדומה פרח לבבואתו תחת זכוכית מגדלת" . כמנתחי מוזיקה אנו אוהבים דווקא להראות כיצד יחידות מוזיקליות זעירות הן בבואות של יחידות תמטיות רחבות יריעה ( למשל, כאשר מוטיב בן צלילים ספורים מתמצת או מטרים התרחשות מוזיקלית ארוכת – נגן ) . הדמיון המתגלה בין צירופי צלילים, החוזרים על עצמם בסדרי גודל שונים, הוא אחד מהתגלמויותיה של התכונה הפרקטלית של המוזיקה . אולם קונדרה איננו מעוניין בדמיון אלא דווקא בשוני ההולך וגובר . מבחינתו סדרת הווריאציות איננה אלא סדרה של תמונות תקריב מוזיקליות, שזיקתן למקור הולכת ומיטשטשת . הפרט המוגדל איננו דומה כלל לאובייקט השלם, כשם שתמונה מוגדלת של שטח פנים של עלה, אפילו אם אינה חושפת את התאים המרכיבים אותו, איננה משקפת ולו במעט את תמונת העלה
|
|