|
|
עמוד:8
פעימות 8 שושנה זאבי, דוקטור לספרות עברית ומסטרנטית למוזיקולוגיה, כותבת על מקצביו של הרומן זכרון דברים ליעקב שבתאי . מאמרה מבהיר כיצד עיקולי הזמן ברומן מתארגנים במשפט תחבירי ארוך שאיבריו יוצרים יחסים סימולטניים בין האירועים, אף על פי שאלה התרחשו בנקודות זמן שונות . המשפט הארוך מתחיל בנקודת זמן אחת, בהווה המסופר, אך אינו מביא נקודה זו לסיום בזמן הווה, אלא מעביר אותה לנקודות זמן אחרות בעבר ובעתיד . מה שמייחד את זכרון דברים הוא המִפעם הריתמי המלווה את רצף האירועים ואת הלמות נפשם של הגיבורים בעת ובעונה אחת . המוזיקולוג והתיאורטיקן נפתלי וגנר כותב במאמרו על האינסוף הגדול והאינסוף הקטן הטמון בסונטה אופוס 111 של בטהובן . מדובר בשני מינים של מוזיקה : המקרוקוסמי והמיקרוקוסמי . הראשון הוא סימפוני ומפליג החוצה אל מרחבי היקום האינסופיים, השני — הווריאציה — מפליג פנימה, אל תוך החלוקה האינסופית של השלם . נפתלי וגנר מצטט מדברי הסופר מילן קונדרה האומר ש“סימפוניה היא אפוס מוזיקלי“ ואפשר להשוות אותה, אם כך, למסע באינסוף של העולם החיצון . לעומת הסימפוניה, הווריאציה מובילה לרבגוניות אינסופית פנימית . בטהובן גילה בווריאציות חלל שונה וכיוון שונה של תנועה . הוא מתרחק מהנושא המיקרוקוסמי שלו, ובווריאציה האחרונה בסונטה אופוס 111 הנושא אינו דומה לעצמו יותר משפרח דומה לבבואתו תחת זכוכית מגדלת . קונדרה משתמש בדימוי זה כדי להבין את נבכי הנפש של דמויותיו בחתירתן לשלמות אסתטית, אלא שהפרויקט קם על יוצרו — כאשר הדברים הם אינסופיים, כל חתירה להגיע לסופם מועדת לכישלון . המלחינה ציפי פליישר כותבת על “נתן זך בקצב רוקיסטי“ — שני יוצרים, משורר ומלחין – זמר, קבעו אמות – מידה אסתטיות חדשות בתרבות הישראלית : נתן זך במפגשו עם הדימויים והמקצבים החופשיים של השירה האימאז‘יסטית ומתי כספי בשימוש של אידיומים מוזיקליים מקוריים, שנתנו צביון חדש למוזיקה של הזמר העברי מאז שנות ה – 70 . נתן זך יצר שפה שירית חדשה שהייתה קרובה לכאורה לריתמוס החיים היומיומיים, ומתי כספי יצר תבניות מקצביות המפרות את הנוסחאות הריתמיות המקובלות של הרוק הישראלי .
|
|