|
|
עמוד:8
8 ארנסט רנאן של סעיד . גדולי תקופת הנאורות של אירופה מוצבים כמטרות נייחות לזעמו הבלתי המרוסן . אולם רנאן זוכה למקום של "אי – כבוד" ייחודי בלב מהלכו התיאורטי של 1 החוקר הפלסטינו – אמריקאי . אם נעיין, לעומת זאת, ב רנאן, התנ"ך והיהודים , חיבורו רחב היריעה של מוריס – ראובן עאיון, נלמד כי על אף שיצירותיו של הפילולוג הצרפתי עתירות בהערות חריפות ולעתים נשכניות כלפי יהדות ויהודים, הרי שבסופו של דבר, לא היה רנאן גזען ובוודאי לא אנטישמי . עאיון, פילוסוף יודו – צרפתי, צלל לנבכי יצירותיו של המחבר בן המאה ה – 19 ודלה מהן שפע של אמרות כנף מבריקות והגיגים, פומביים ואינטימיים, המורים על הערצת 2 נוח היהודים ואהדה כלפי אופני נוכחותם בהיסטוריה . כמובן לחשוב, אם כי לא יהיה זה מדויק להניח, שסעיד ביקר את רנאן מחמת התנשאותו הבוטה והעיקשת של הלה על האסלאם והערבים . באותה מידה ניתן לסבור, בזהירות, שעאיון שוזר לו זרי דפנה עדינים בשל יחסו החם והאוהד ליהדות וליהודים . בין שתי גישות קוטביות אלה, האמת, כמו תמיד, אינה ניצבת באמצע — אמצע שכידוע אינו קיים לעולם . המצוקה הגדולה המתגלה בכל קריאה ברנאן מסתתרת
|
|