מבוא

עמוד:13

מבוא | 13 כדי כך שלהפתעת כולם, ואפילו להפתעתי, החלטתי להיות מורה . הפסיכומטרי שלי איפשר לי ללמוד את רוב המקצועות במשק, אבל הלב שלי אמר — הוראה . כך מצאתי את עצמי עושה תואר בהוראת מתמטיקה ואזרחות, משתלב בבית ספר תיכון ומלמד שם לא רק מתמטיקה בכל הרמות, ולא רק אזרחות, אלא גם כלכלה, חינוך פיננסי, יזמות ומדעי המדינה . נהייתי לא רק למורה מקצועי, אלא גם לרכז של תלמידים שלמדו לאקדמיה תוך כדי התיכון, מלווה של תלמידים מצטיינים בעבודות גמר ואחראי על עוד מגוון יוזמות בבית הספר . היה לי סיפוק אדיר בעבודה . התלמידים היו מתוקים ( בדרך כלל ) , ההורים בסך הכול תמכו, והסביבה העריכה את העשייה שלי . התייחסתי לעבודה שלי, למקצוע שלי, בחרדת קודש . הרגשתי שחיי התלמידים שלי מונחים בכף ידי ממש . כל שינוי שאעשה, בכיתה או בבית הספר, ישפיע על עתידם . כל טעות שאעשה תהיה משמעותית, וכל הצלחה — משמעותית אף יותר . אך ככל שהתפתחתי בבית הספר וככל שהעמקתי שנים והתבוננות במערכת בפנים, כך צברתי יותר ויותר תסכול לנוכח כשליה של המערכת שבעיניי, היא המערכת הכי חשובה במדינת ישראל . היא העתיד . היא הילדים שלנו . היא אנחנו . ומה ראיתי שתסכל אותי כל כך ? ראיתי את תלוש השכר שלי בסוף כל חודש, בליל של שורות ומספרים, שאף אחד מהם לא קשור לאיכות העבודה שלי . ראיתי כתבות שבהם צוטטו ראשי ארגוני המורים וטענו שאני — כלומר אני וכל המורים — מסכן, חלש וזקוק להגנה . ראיתי הורים מתוסכלים מבתי הספר שאליהם שלחו את הילדים שלהם בלי לשאול אותם ובלי שתהיה להם בחירה אמיתית אחרת . ראיתי קבוצות של הורים שהתאגדו ורצו להקים בתי ספר מיוחדים ושונים, בלא הצלחה . ראיתי מורים איכותיים שעוזבים את מערכת החינוך כי לא הצליחו להתקדם במערכת נוקשה ומיושנת . ראיתי משרד חינוך ריכוזי ומנותק מהשטח .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא