|
|
עמוד:10
10 מבוא בקבוצה השנייה היו בעיקר ילידי הארץ ועולים מצפון אפריקה ומאירופה, שלצד היותם שומרי מסורת הושפעו מרעיונות אוניברסליים . אנשי החינוך בקבוצה זו "ייבאו" לארץ ישראל את הרעיונות הפדגוגיים של תנועות הנאורות והרומנטיקה, שהדגישו את חשיבות הבנת ייחודיות תקופת הילדוּת והתאמת החינוך למאפייניה ולצרכיה של תקופה זו . הם רצו להכניס שינויים באופי החינוך בארץ, ולשלב בין ערכים אוניברסליים ולימודים כלליים לערכים יהודיים מסורתיים וללימודי דת . המורים והמורות האלו השתלבו בבתי הספר שהקימו בארץ, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, נדבנים וחברות פילנטרופיות, כגון משה מונטפיורי, משפחת רוטשילד, חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, "אגודת אחים" של יהודי אנגליה, וחברת "כל ישראל חברים" ( כי"ח ) של יהודי צרפת . בתי הספר שהוקמו תחת חסותם של ארגונים אלה, ובהם בתי הספר למל ואוולינה דה רוטשילד, שנפתחו בירושלים, התפתחו בהדרגה — למרות ניסיונותיהם של חרדים בני "היישוב הישן" להטיל על חלקם חרם — והפכו למוסדות חינוך מודרניים, המשלבים בין חינוך יהודי דתי לזרמים תרבותיים מערביים חדשים . קבוצה נוספת של מורים עבריים השתייכה למה שמכונה "היישוב החדש" — עולים שהגיעו לארץ ישראל בעלייה הראשונה ( 1882 - 1903 ) ובעלייה השנייה ( 1904 - 1914 ) ובעליות שהגיעו לאחר מלחמת העולם הראשונה . בעיני רבים מבין העולים שבאו לארץ מתוך אידיאלים ציוניים, חינוך היה האמצעי העיקרי לעיצובה של חברה עברית חדשה בארץ ישראל ולהגשמת מטרות לאומיות . אנשי החינוך בני "היישוב החדש" הקימו בתי ספר עבריים בערים ובמושבות ונאבקו בהתנגדות של בני "היישוב הישן" . כך הוקמו בתי ספר לבנים ולבנות בעיר יפו, הגימנסיה הרצליה בתל אביב והגימנסיה העברית בירושלים, ובתי ספר במושבות כמו ראשון לציון, רחובות וזיכרון יעקב, שהיו בראשית דרכן תחת חסותו של הברון רוטשילד . בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים חל אפוא גידול ניכר במספר בתי הספר העבריים בארץ ישראל : ב- 1903 היו בארץ שבעה- עשר מוסדות חינוך עבריים : בית הספר לבנות ביפו ושישה-עשר בתי
|
|