|
|
עמוד:13
13 או הסבתא שהחוטפים לא השאירו לה רגע לומר להתראות למישהו . . . וניצולים אחרים, ניצולי מסיבת הנובה, או שוב פעם הניצולים מבארי שפונו לתל אביב, שסיפרו לי על הברברים שהגיחו משום מקום ; על החייתיות שלהם, המתנשפת או חסרת המילים ; על המנוסה המבוהלת ; על צרורות הירי ; על האופנועים שנסעו במהירות עצומה ושבאמצעותם הגיעו המחבלים בזוגות, לפעמים כשלישייה, ורגליו של השלישי, מאחורה, בעטו בריק ; על הפנים האפורות שאפשר היה להבחין בהן רק ברגע האחרון בשל האפֵלה בחדר, ועל העיניים הבורקות משנאה ; על האופן הכאוטי אך המאורגן לעילא של כל המתקפה, כמה הייתה פתאומית אך ארוכה מאוד ; על בכי התינוקות ; על הזעקות המופתעות של הילדים ועל עיניהם הפעורות מאימה ; על הגוססים שזחלו אל הטלפון הנייד כדי לשלוח הודעה אחרונה ; על הטלפון הנייד שנגמרה לו הסוללה, ועל הכדור בראש, האחרון, שניתן כעונש . אני נזכר באַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, שכן מאז השואה לא ראינו יהודים נרצחים בירי מטווח אפס רק בשל היותם יהודים . עם זאת, לא, עליי להישמר מתהלוכת הזיכרונות והדימויים בראשי, עליי להשתיקהּ . כל דמיון לסיטואציה קודמת הוא חסר משמעות, כי אנחנו נמצאים מול סיטואציה ללא אח ורע . אנחנו למחרת השבעה באוקטובר .
|
|