|
|
עמוד:12
12 הציפורים נדמו בהם . אני רחוק מלשכוח את עדותם של הניצולים ושל אנשי כוחות ההצלה, שכולם כאחד סיפרו על איסוף המתים . חלקם היו ערופי ראש ואיבריהם נקטעו, חלקם שרופים כליל וחלקם מחוררים מכדורים וידיהם קרועות לגזרים כאילו נאבקו עד הרגע האחרון . ולבסוף אני רחוק מלשכוח את מחסן הירקות שבו אוכסנו חלקי הגופות שנאספו ושמקורם אינו ידוע — ערמה קטנה, פיסות בשר חסרות צורה שהבטתי בהן לרגע והדיפו ריח סמיך . לאחר מכן פגשתי את משפחות החטופים . הן הזכירו לי את הוריו של גלעד שליט, שביקרתי בבית דומה לפני חמש-עשרה שנה . ראיתי שוב את הוריו של דניאל פּרל, שפגשתי באַנסִינוֹ קליפורניה, בתחילתה של חקירה שבה עמדתי לשים את עצמי בנעליו של העיתונאי הצעיר היהודי שנחטף, בניסיון לשחזר את ימיו האחרונים ולהתקרב ככל הניתן לג'יהדיסטים מאל קאעידה, שערפו את ראשו בסופו של דבר . אצל כולם אותה המצוקה, אותו הבלבול ואותו הקושי למצוא מילים, למצוא את דרכם . וכולם אמרו, כשסוף-סוף הגיעו המילים, ואפילו משפטים : אנחנו, הניצולים . . . שוב פעם ניצולים . . . אנחנו מוכנים לתת הכול, הכול, אפילו את חיינו, כדי שיחזור הילד שנחטף בלי הבקבוק שלו, האחות שראינו לרגע ברשתות החברתיות את גופתה החצי עירומה, המדממת, מוטלת כמו חבילה בתא המטען של טנדר,
|
|