|
|
עמוד:11
11 ידעתי שהם מעוז הציונות החילונית, הליברלית ורודפת השלום : ציונות שהייתה לקשר הראשון שלי עם ישראל, החל משנת 1967 ומלחמת ששת הימים . הגעתי, למשל, לכפר עזה יחד עם אלי בן-גל, אינטלקטואל פרוגרסיבי, שניצל מהשואה בזכות חסיד אומות עולם משָמבּוֹן-סוּר-לִיניוֹן . כמה חודשים לפני ביקורי הוא הביא לקיבוץ את סארטר ואת דה בוֹבוּאַר . בקיבוץ השכן, בארי, אירחו אותי יהודים כורדים שתכננו לממש את חלומם הזוהר : שיקום החיים המשותפים עם אחיהם הערבים . לטענתם, החלום התנפץ במולדתם, עיראק, רק בגלל רודנותו של סדאם חוסיין . נכנסתי לקיבוצים אחרי הדיווחים הראשוניים של ערוצי החדשות הישראליים . צוותי זק"א — הארגון שמשימתו הקדושה היא איתור האיברים המבותרים של הגופות וחיבורם מחדש, כדי להעניק למתים קבורה אנושית ויהודית — כבר פעלו במקום וקברו את רוב הגופות . אבל אני רחוק מלשכוח את ריח החלב החמוץ ששרר בבתים המחוררים מירי, שיסודותיהם החשופים נשרפו למחצה . נדמה שהבתים שרדו סערה, ובתוכם שידות עץ בוק בהיר, שתוכנן הצנוע התעופף ברחבי החדרים . אני רחוק מלשכוח את הרחובות המשורטטים בחן, הגובלים בבתים חינניים שגינותיהם נותרו ללא פגע, אך שהקול האנושי ושירת
|
|