|
|
עמוד:9
אישור של הקיבוץ"; "המערכת דורשת שתהיה אסיר תודה על דברים שמגיעים לך . 'חופש' 'נותנים לך'; 'נסיעה לחו"ל' 'נותנים לך'; במחשבתם הם ] ההורים [ היו בולשביקים"; ו"כסופו של דבר, אנשים עושים מה שהם רוצים אבל תוך הרגשת אשמה" . הכמיהה היא ל"מרחב", במובן שהצעיר האמריקאי משתמש במונח "space" ל"מרחב בתוך הקונפורמיות" . סוציולוגים מדברים על כך, שחברה מהפכנית חדשה צומחת כאשר מערכת ערכית נתקלת באתגר היסטורי חיצוני . האנשים נרתמים למשימה מעבר לעצמם ומוכנים להמיר את צרכיהם ורצונותיהם האישיים ברצון ובצרכים של הכלל . עם ההצלחה והלגיטימציה שבאה בעקבותיה נולדו המיסוד והממסד, ונוצר הפער בין הערכים ההיוליים ופשרות היוםיום . מאז ימי אפלטון, הפילוסופים מפסיקים להיות פילוסופים כאשר הם נעשים מלכים . הניכור מתגבר והרצונות האישיים שוב צפים ועולים . מסתבר, שהמחיר הנפשי, שגם הבנים וגם ההורים בקיבוץ נדרשו לשלם למען החזון, היה גבוה . מלים החוזרות על עצמן בראיונות שוב ושוב הן "הרגשת אשמה" . ילדים בקיבוץ מרגישים אשמים גם מכל הסיבות שילדים בכלל חשים כך בחברה הלאקיבוצית, אך בנוסף על כך הם מרגישים אשמים בבגידה בחברת בניגילם, ועוד מעבר לכך בבגידה בסטנדרט ההתנהגות שהאידיאל הקיבוצי העמיד מולם . וההורים, מצידם, בנוסף להרגשת האשמה "הנורמלית", מרגישים אשמים, שמצד אחד בניהם לא מגשימים במלואו את האידיאל הקיבוצי ומן הצד האחר על "מעשי העקידה" שהם, ההורים, היו אחראיים להם . המערכת עצמה, כמערכת, מרגישה אף היא אשמה גם כלפי ההורים, גם כלפי ילדים וגם כלפי האידיאל . ואז, מתפתח מארג סבוך של מנגנוני הגנה : שכחה, הכחשה, האשמות הדדיות, זכרונות כובלים, התנהגות אלימה והתנהגות אילמת הדוחפות חלק מהבנים החוצה ומשתקות, לפי עדותם שלהם עצמם, רבים מאלה הנשארים . התוצאה הקוגניטיבית היא לפי אותו סולם של לורנס קוהלברג, שבהתייחסותם של הבנים אל הקיבוץ הם נשארים
|
|