|
|
עמוד:8
אינטגרלי למצפונם האישי והמשפחתי . אין להתבייש בתוצר . בגדול, זו הייתה הצלחה אדירה, גם בקטע הקיבוצי וגם כקטע הלאקיבוצי . ההורים הקימו את המדינה אבל הבנים הם שבנוה, לחמו עבורה, פיתחו אותה, הרחיבו אותה, יצרו את תרבותה, ובלעדיהם ספק אם המפעל היה מצליח . ועם זאת, במשך הזמן גברו הסתירות, התרעומות, והמחשבות השניות; בהתחלה באיטיות, ובתקופה האחרונה בטור גיאומטרי עולה . עם השתחררותם הטבעית מיראת הכבוד אותה רחשו לאבותיהם המייסדים, בעיקר לאור המציאות הישראלית שהשתנתה לפעמים ללא הכר, גילו הבנים והנכדים את השגיאות של הוריהם, התגברו על העכבות שמנעו מהם לבטא את התרעומות על העוולות שנעשו להם ולחסכים שנגרמו להם, חשפו את הפערים בין הצהרות הוריהם ובין מעשיהם, והתברר שליצירת התוצר היה גם מחיר . מה שנשמר בלב המייסדים כתנועה מלהיבה ומקודשת, שמגרעותיה הכביכולטבעיות ראויות לפסיחה ולסליחה, מצטיירת להרבה מהבנים ) לא לכולם ( כממסד מחניק, חסרהשראה וחסר יכולת להשתנות . ובאותה מידה שהקיבוץ היה גרעין המהפכה של ציבור גדול מסביבו, כך מרגישים בני הקיבוץ את השינויים שחלו במהפכה זו ביתר עומק מעמיתיהם הלאקיבוצניקים . אותה הזזה מכסהמלכות, המאפיינת את המאבק הביןדורי מאז אדם וחוה, פוקדת את התנועה הקיבוצית המיוחדת הזאת, וגם זאת בצורה מיוחדת . חלק גדול מהתרעומת מופנה דווקא לשיטה החינוכית, שההורים כה התגאו בה והקריבו מרגשותיהםהם למענה . הבנים מתלוננים על הלחץ "להיות כמו כולם", על מה שלא לימדו אותם מהמורשת היהודית הקלאסית, ועל המטפלות שבעיני ההורים היו סמל ייחודה של המערכת ובעיני רבים מהבנים הן הפכו לסמל הדמויות המסרסות . סטודנטית מבריקה, בת קיבוץ, כתבה פעם בעבודה שמסרה לי באוניברסיטה, שזה היה "כמו להיוולד לתוך אשליה חלומית, עטופה בצמרגפן של מטפלות" . אצל המרואינים שאביבה שוחחה איתם מופיעה הרגשה זו במקומות שונים : "הציבור אומר את דעתו היחיד אומר את דעתו והציבור מכריע"; "ההנחה היא, שאני לא יכול להיות קיבוצניק טוב, הנאמן לעניין ואחראי למעשי בזכות עצמי ללא
|
|